משנה ב: וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵרָה עַל יַבְנֶה, שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא, תּוֹקְעִין. וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
במשנה הקודמת התבאר שבבית המקדש היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, ולאחר שחרב המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו ביבנה. במשנתנו מבוארים החילוקים שבין התקיעות שהיו בבית המקדש בשבת, לבין התקיעות שהיו ביבנה בשבת. החילוק הראשון אינו מוזכר במשנתנו, ומבואר בגמרא שיש חסרון בלשון המשנה, ולא הובא החילוק הראשון, והוא: בירושלים היו תוקעים בכל העיר כל זמן שבית דין יושבים במקדש, והיינו עד סוף שעה שישית שביום, ואילו ביבנה היו תוקעים רק בבית דין ממש. ועל זה הוסיפה המשנה ואמרה, וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם בזמן המקדש יְתֵרָה עַל יַבְנֶה שלאחר החורבן, שֶׁלא בירושלים לבד היו תוקעים, אלא כָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה – שרואים ממנה את ירושלים, וְשׁוֹמַעַת – ששומעים ממנה את תקיעות השופר שבירושלים, וּקְרוֹבָה – שהיא בתוך תחום שבת [-אלפיים אמה] לירושלים, וִיכוֹלָה לָבוֹא – שאין נחל מפסיק ביניהם, תּוֹקְעִין באותה עיר גם כן. וְאילו בְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד:
