למדנו במסכת פסחים (עד:), הַאי אוּמְצָא דְאַסְמִיק – חתיכת בשר חי שהתאדמה, וזהו סימן שנצרר בה דם, יותר מסתם בשר, שנתנוה בתוך חומץ [כך היתה דרכם, לתת בשר חי בחומץ ולאוכלו כך], הוּא וְחָלְיֵהּ – הבשר עצמו והחומץ שלו אָסוּר באכילה, כיון שהדם שבבשר מתערב בחומץ. אך אם לֹא אַסְמִיק – בשר רגיל שלא האדים ביותר, הוּא וְחָלְיֵהּ שָׁרֵי – הבשר והחומץ מותרים באכילה, כיון שהחריפות של החומץ עוצרת את הדם שבבשר, ואינו יוצא, והרי זה כדם הבלוע בבשר שהוא מותר. רָבִינָא נחלק על דין זה ואָמַר, אַף עַל גַּב דְּלֹא אַסְמִיק – גם בשר רגיל, שלא התאדם, נַמִּי חָלְיֵיהּ אָסוּר – גם כן החומץ שהושרה בו הבשר אסור, כיון דאִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בֵּיהּ שׁוּרַיְיקֵי דְּדָמָא – לא יתכן שלא יהיו בו חוטים של דם, כלומר, לחלוחית דם שיצאה מהבשר. אָמַר לֵיהּ מַר בַּר אַמֵימָר לְרַב אַשִׁי, אַבָּא – אבי, אמימר, מְגַמֳע לֵיהּ גְּמוּעֵי – היה שותה את אותו חומץ שהשרו בו את הבשר, כיון שהוא סובר שהוא מותר. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, שרָבִינָא גּוּפֵיהּ [-עצמו], מְגַמֳע לֵיהּ גְּמוּעֵי. וְהִלְכְתָא – וההלכה במחלוקת זו היא, שאם זהו בשר דלֹא אַסְמִיק, הוּא וְחָלְיֵהּ שָׁרֵי – מותרים.
אָמַר לֵיהּ מַר בַּר אַמֵימָר לְרַב אַשִׁי, אַבָּא – אבי, אמימר, הַאי חָלָא דְחָלִיט בֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא – חומץ שהשרו בו את הבשר החי פעם אחת, לֹא הֲוָה חָלִיט בֵּיהּ זִימְנָא אַחֲרִיתָא – לא היה משרה בו בשר אחר, כְּלוֹמַר, מאחר וההיתר של אכילת הבשר באופן זה הוא כיון שהחריפות של החומץ עוצרת את הדם שבבשר מלצאת, הרי כֵּיוָן שֶׁחָלַט בּוֹ בשר פעם אחת, נַעֲשָׂה החוֹמֶץ רָפוּי – חלש, וְאֵינוֹ רָאוּי לַחְלוֹט בּוֹ פעם נוספת, שֶׁהוּא חָשׁוּב לענין זה כְּמַּיִם. הקשה רב אשי למר בר אמימר, וּמַאי שְׁנָא מֵחָלָא תְמִיהָא, כְּלוֹמַר, וּמַאי שְׁנָא חומץ זֶה שכבר חלטו בו בשר פעם אחת, ומחמת כן נחלש כוחו, מֵחוֹמֶץ שֶׁאֵינוֹ חָזָק מֵעִקָּרוֹ, שֶׁהֲרֵי הדין הוא שחוֹלְטִין בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָזָק. אָמַר לֵיהּ – השיב לו מר בר אמימר, הָתָם – שם, בחומץ שמעיקרו אינו חזק כל כך, אִיתָא לְקִיוּהָא דְפֵּירָא בְּעֵינֵיהּ – חמיצות הפרי קיימת בו, אף על פי שהיא חלשה, אבל הָכָא – כאן, באופן שכבר חלטו בו בשר פעם אחת, לֵיתָא לְקִיוּהָא דְפֵּירָא בְּעֵינֵיהּ – כבר אין את חמיצות הפרי בחומץ, ולכן אין חליטה מועילה בו.
אָמַר רָבָא, הַאי מוּלְיָאתָא – אותו מילוי שעושים, על ידי שחותכים את בשר הבהמה ללא מליחה לחתיכות דקות, וממלאים את אותם חתיכות בתוך תרנגול או גדי [ולהלן יבואר שצולים אותם יחד], שַׁרְיָא – מותר בשר זה באכילה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרבא, וְהָא קָא בָּלְעָא דָמָא – והרי אותו גדי או תרנגול בולעים את הדם הנפלט מאותם חתיכות דקות של בשר שלא נמלח, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, כְּבּוֹלְעָהּ כָּךְ פּוֹלְטָה – באותה דרך שהם בולעים את הדם שבחתיכות בשר אלו, כך הם פולטים את הדם, ואינו נשאר בתוכם. פוסקת הגמרא את ההלכה, וְהִלְכְתָא, מוּלְיָאתָא שַׁרְיָא – מילוי זה מותר באכילה, וַאֲפִילוּ פּוּמָא לְעֵיל – ואפילו אם החלק הפתוח של הגדי או התרנגול, שדרכו מכניסים את חתיכות הבשר הדקות, נמצא כלפי מעלה, ולא כלפי האש שלמטה, אין חוששים שכל הדם נשאר בתוך גוף הגדי או התרנגול, אלא כשם שבשרם בולע את הדם לתוכו מצידו הפנימי, כך הוא פולט את הדם מצידו החיצוני, כיון שהאש שתחתיו שואבת את הדם שבתוכו. וְדַוְקָא לִצְלִי – והיתר זה הוא רק אם צלה את הגדי או התרנגול יחד עם חתיכות הבשר שבתוכו כְּעֵין הַפֶּסַח – כדרך שצולים את קרבן הפסח, עם בני המעיים שנותנים לתוכו, שֶׁהוּא צְלִי, אֲבָל לִקְדֵרָה – אם בישלם יחד בקדירה, לֹא – אסורים הם באכילה.
