רֵישָׁא בְּכַּבְשָׁא – ראש הבהמה שכבשו בתוך גחלים כדי לצלותו, ואי אפשר להוציא את הדם מהמח מחמת העצם המפסיקה, תַּלְיֵיהּ אַבֵּית שְׁחִיטָה – אם הניחו בגחלים באופן שבית השחיטה כלפי מטה, דַיִיב – הרי הדם שבראש זב דרך מקום החתך, ומותר באכילה, אך אם הניחו אַצְדָדִין – על צידי הראש, והיינו על הלחיים, ובית השחיטה פונה לצד ולא למטה, מִקְוָא קָוּוּ – הרי הדם נקווה ונאסף בתוך הראש ואינו יוצא, וְאָסוּר באכילה. אַנְחִירֵיהּ – אם הניחו בגחלים באופן שנחיריו כלפי מטה, אִי דָץ בֵּיהּ מִידֵי וּפַּתְחֵיהּ – אם נעץ בנחיריו קנה וכדומה כדי שישאר הנקב פתוח, כִּי הֵיכִי דְּלֵיפּוּק דָמָא מִינֵּיהּ – כדי שיצא הדם ממנו דרך נקב זה, שָׁרֵי – הרי הוא מותר באכילה, וְאִי לֹא, אָסוּר. ומבאר הרי"ף פֵּירוּשׁ 'אַנְחִירֵי', מִלָּשׁוֹן הפסוק (איוב מא יב) 'מִנְּחִירָיו יֵצֵא עָשָׁן'.
עוד למדנו במסכת פסחים (עו:), אָמַר רַב, בָּשָׂר של בהמה שְׁחוּטָה, והוא שָׁמֵן, שֶׁצְּלָאוֹ יחד עִם בָּשָׂר של בהמה נְבֵלָה שהוא כָּחוּשׁ, אף על פי שאינם נוגעים זה בזה, אף בשר השחוטה אָסוּר, והטעם לכך, כיון דְּאָזֵיל הַאי וּמְפַטֵּם לֵיהּ לַהֲאֵיךְ – הריח של הבהמה השחוטה והשמינה הולך באויר התנור ומפטם את בשר הנבילה, וְהָדַר הַאֵיךְ – וחוזר בשר הנבילה המפוטם ומוציא ריח אסור לחלל התנור, וּמְפַטֵּם לֵיהּ לְהַאי – ומפטם בריחו את בשר הבהמה השחוטה, והרי היא נאסרת באכילה מחמת כן. וְלֵוִי נחלק על דין זה ואָמַר, לא רק באופן שהריח יוצא מהכשירה השמינה אל הנבילה הכחושה, וחוזר ממנה אל השחוטה, שהשחוטה נשארת בהיתרה הראשון, אלא אֲפִילוּ בָּשָׂר שְׁחוּטָה כָּחוּשׁ, שֶׁצְּלָאוֹ עִם בָּשָׂר נְבֵלָה שָׁמֵן, שהריח יוצא מבשר הנבילה בעצמו, מכל מקום בשר השחוטה מֻתָּר, כיון שרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא – ריח של איסור אין בו ממשות, ואינו אוסר את הבשר שספג את ריחו. עָבַד לֵוִי עוּבְדָא בֵּי רֵישׁ גָלוּתָא – עשה לוי מעשה על פי הוראתו אצל ריש גלותא, בִּגְדִי וְדָבָר אַחֵר, שצלו בתנור אחד בשר של גדי ובשר של חזיר, ובאה שאלה זו לפני לוי, והתיר את בשר הגדי באכילה.
מברר הרי"ף את ההלכה בנידון זה: הָא מִילְּתָא פָּסְקוּ בָּהּ רַבְּוָאתָא – בנידון זה פסקו רבותינו כְּלֵוִי, שאין ריח איסור אוסר את הבשר הכשר שנצלה עמו בתנור, וְסִיְיעוּהָ לְמִילְתָא מֵהָאֵיךְ – והביאו סיוע לדבריהם מדין זה דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל (ע"ז סו:), לְעִנְיָן בַּת תִיהָא – נקב שנוקבים במכסה החבית, כדי להריח את היין ולבדוק אם הוא יכול להתקיים, עוֹבֵד כּוֹכָבִים לְיִשְׂרָאֵל – אם העובד כוכבים בודק בדרך זו את יינו של הישראל, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר, כיון שאינו נוגע ביין. יִשְׂרָאֵל לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – אך אם הישראל בודק בדרך זו את יינו של העובד כוכבים, האסור בהנאה, אַבַּיֵּי אָמַר, אָסוּר לעשות כן, וְרָבָא אָמַר, מֻתָּר. וביארה הגמרא שם את טעמי מחלוקתם, אַבַּיֵּי אָמַר אָסוּר, כיון שהוא סובר רֵיחָא מִילְּתָא הִיא – הריח בפני עצמו נחשב כדבר חשוב, ואסור הוא בהנאה, וְרָבָא אָמַר מֻתָּר, כיון שהוא סובר דרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא, ואין איסור להריח יין האסור בהנאה. וַהרי קַיְמָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, דכָּל הֵיכָא דִּפְלִיגֵי – בכל מקום שנחלקו אַבַּיֵּי וְרָבָא, דְּהִלְכְתָא כְּרָבָא, בַּר מיע"ל קג"ם – מלבד ששה מקומות שסימנם הוא ראשי תיבות אלו, וְכֵיוָן דְּהִלְכְתָא כְּרָבָא בְּהָא דְרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא – וכיון שאנו פוסקים הלכה שם כרבא שריח אין בו ממשות ואינו אוסר, מִמֵּילָא שַׁמְעִינָן מִינָהּ דְּהִלְכְתָא כְּלֵוִי – יש ללמוד מכך שבמחלוקת זו של רב ולוי הלכה כלוי, דְּקָאֵי – שהרי הוא סובר כְּרָבָא.
