משנה ז: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל הָרִאשׁוֹן מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל:
בראש השנה יש שני שליחי ציבור העוברים לפני התיבה, הראשון לתפילת שחרית והשני לתפילת מוסף, ומשנתנו מבארת באיזו מהתפילות תוקעים בשופר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, הראשון מתפלל שחרית והשני מתפלל מוסף, הַשֵּׁנִי מַתְקִיעַ – בתפילת מוסף תוקעים בשופר, ו'מתקיע' היינו שאדם אחר תוקע על פי ברכותיו של שליח הציבור. ואף שבתחילה היו תוקעים בתפילת שחרית, פעם אחת היתה שעת השמד וגזרו על ישראל שלא יתקעו בשופר, והניחו הגויים שומרים בתפילת שחרית שלא יתקעו, ולאחר שסיימו תפילת שחרית הסתלקו השומרים, ותיקנו שיהיו תוקעים במוסף. ואף שעתה אין גזירה זו, לא ביטלו את התקנה, ולעולם תוקעים במוסף. וּבִשְׁעַת הַהַלֵּל – בימים שאומרים בהם הלל, כגון בשאר ימים טובים [אבל בראש השנה אין אומרים הלל], שליח הציבור הָרִאשׁוֹן, שמתפלל שחרית, הוא מַקְרֶא אֶת הַהַלֵּל, לפי שזריזים מקדימים למצוות.
