משנה ב: אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, הָאַחֲרוֹן מַזְכִּיר, הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הָרִאשׁוֹן מַזְכִּיר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַזְכִּיר. עַד אֵימָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבוֹר הַפֶּסַח. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּצֵא נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן:
משנה ב: אף שנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה הקודמת לגבי זמן הזכרת הגשמים, הכל מודים שאֵין שׁוֹאֲלִין [-מבקשים] אֶת הַגְּשָׁמִים, לומר 'ותן טל ומטר לברכה', אֶלָּא סָמוּךְ לַגְּשָׁמִים, וזמן זה יבואר להלן (משנה ג). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, והיינו בשמיני עצרת, הָאַחֲרוֹן – המתפלל מוסף, מַזְכִּיר גבורות גשמים, אבל הָרִאשׁוֹן, המתפלל שחרית, אֵינוֹ מַזְכִּיר. אבל בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, הָרִאשׁוֹן – המתפלל שחרית, מַזְכִּיר את הגשמים, והָאַחֲרוֹן, המתפלל מוסף, אֵינוֹ מַזְכִּיר. מבררת המשנה: עַד אֵימָתַי – עד איזה תאריך בשנה שׁוֹאֲלִין [-מבקשים] אֶת הַגְּשָׁמִים. מביאה המשנה מחלוקת: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבוֹר חג הַפֶּסַח [ואף שלעיל אמר רבי יהודה שרק בתפילת שחרית ביום טוב הראשון של פסח מבקשים על הגשמים, ואילו בתפילת מוסף כבר לא מבקשים גשמים, מחלוקת תנאים היא בשיטת רבי יהודה]. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מבקשים את הגשמים עַד שֶׁיֵּצֵא – עד שיסתיים חודש נִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר בנבואת יואל (ב כג) 'וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם, מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן', כלומר, שבישר להם כבשורה טובה – לאחר שנות הבצורת – שירד להם גשם ראשון ואחרון בחודש ה'ראשון', והוא חודש ניסן, ועל ידי זה תצמח תבואתם, הרי שחודש ניסן הוא זמן גשמים [אבל רבי יהודה סובר שרק באותו זמן, לאחר שנות הבצורת, היתה ברכה בירידת גשמים כל חודש ניסן, אבל בשנים רגילות אין בכך סימן ברכה].
