משנה
הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה שיעור כַזַּיִת, אף שלא אכל גיד שלם, הרי זה סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים – לוקה שלשים ותשע מלקות דאורייתא. אֲכָלוֹ – אכל האדם גיד הנשה שלם, וְאף על פי שאֵין בּוֹ כַזַּיִת, חַיָּב מלקות דאורייתא, כיון שזהו 'בריה', כלומר, איסור שלם בפני עצמו, ויש לו חשיבות ללקות עליו אף שאין בו שיעור כזית.
אָכַל מִזֶּה – גיד הנשה שבירך ימין כַזַּיִת, וּמִזֶּה – מגיד הנשה שבירך שמאל כַזַּיִת, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים [יש אומרים שזהו אפילו אם אכלם בהתראה אחת, כיון שהם שני איסורים שונים, ויש אומרים שזהו רק אם אכלם בשתי התראות]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ סוֹפֵג אֶלָּא אַרְבָּעִים, כיון שהוא סובר שגיד הנשה נוהג רק בירך ימין.
גמרא
אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא את חלק הגיד שֶׁעַל הַכַּף [-כף הירך] בִּלְבַד, והיינו בבשר הסובב את עצם הקולית, ודבוק לעצם, וגיד הנשה נמצא בחלקו על גבי אותו בשר, ורק חלק זה אסור באכילה, שֶׁנֶּאֱמַר 'עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ', וְקַיְימָא לָן כְּוָתֵיהּ – וההלכה היא כדבריו. וְהַשְּׁאָר – שאר גיד הנשה, שאינו על הכף, אָסוּר מִדְּרַבָּנָן.
משנה
יָרֵךְ של בהמה או חיה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, כיון שלא הוציאוהו קודם הבישול, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – אם נתן הגיד טעם בבשר, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, כיון שטעם הגיד אוסר את כל הבשר, כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ, אם קיבלה הירך את טעם הגיד, כְּבָשָׂר בְּלָפֶת, כלומר, כאילו היה הגיד בשר וכל הירך לפת, ואם זהו שיעור שבבישול היה הבשר נותן טעם בלפת המתבשלת עמו, אף הירך הזו אסורה מחמת טעמו של גיד הנשה המעורב בה.
גמרא
שנינו במשנה שגיד הנשה נותן טעם בבשר, ולכן אם בישלוהו עם הירך, גם הבשר שקיבל את טעמו נאסר באכילה. אומרת הגמרא, מַתְנִיתִין – משנתינו, האומרת שגיד הנשה נותן טעם בבשר, דְּלֹא כִּי הַאי תַּנָּא – חולקת על דברי תנא זה, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, אֵין בְּגִּידִין בְּנּוֹתֵן טַּעַם, כלומר, אפילו בגיד הנשה עצמו אין טעם כלל, והרי הוא כעץ בעלמא, אלא שהתורה חייבה על אכילתו אפילו שאין בו טעם, אך כיון שאין בו טעם בודאי אינו נותן טעם בבשר שהתבשל עמו, ואינו אוסרו.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא דְּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא – מעשה באדם שבא לפני רבי חנינא, לשאול אותו בענין בשר שהתבשל עם גיד הנשה, האם הוא מותר או אסור באכילה, ובאותה שעה הֲוָה יָתִיב רַב יְהוּדָה בַּר זְבִינָא אַבָּבָא – היה רב יהודה בר זבינא יושב בפתח, וכשיצא אותו אדם מלפני רבי חנינא, אָמַר לֵיהּ – שאל אותו רב יהודה בר זבינא, מַאי אָמַר לְךָ – מה הורה לך רבי חנינא בשאלה זו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אותו אדם, שַׁרְיֵיהּ נִיהָלִי – התיר לי את הבשר. אָמַר לֵיהּ רב יהודה בר זבינא, תְּנִי וְעַיֵּיל קַמֵּיהּ – חזור שנית והבא לפניו שאלה זו, כיון שהיה רב יהודה סבור שההלכה היא כמשנתנו, שאם נתן הגיד טעם בבשר, נאסר הכל. הלך אותו אדם ושאל את רבי חנינא שאלה זו פעם נוספת, והבין רבי חנינא שרב יהודה בר זבינא שלחו, אָמַר לֵיהּ רבי חנינא לאותו אדם, זִיל אֵימָא לְהַהוּא דְּיָתִיב אַבָּבָא – לך ואמור לאותו אדם היושב בפתח, והיינו לרב יהודה בר זבינא, לֹא תְּצַעֲרָן – אל תצער אותי בענין זה, דְּהִלְכְתָא – שהרי כך היא ההלכה, אֵין בַּגִּידִין בְּנּוֹתֵן טַּעַם, וכדברי רבי ישמעאל, וְלֵיתָא לְמַתְנִיתִין – ואין הלכה כמשנה זו דִּתְנַן 'מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ כְּבָשָׂר בְּלֶפֶת', אלא רק הגיד עצמו אסור, ואילו מה שהתבשל עמו מותר.
וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא רק בגִּיד עַצְמוֹ, שאין בו טעם וממילא אינו אוסר את הבשר שהתבשל עמו, אֲבָל שַׁמְנוּנִיתוֹ של גיד הנשה, אף שאיסור שומן זה הוא רק מדרבנן, מכל מקום יש בו טעם, ולכן אם התבשל עם בשר אחר, מְשַׁעֲרִינָן לָהּ בְּשִׁשִּׁים – יש לשער אם יש ששים כנגדו הרי הוא בטל, אך אם אין ששים כנגדו, הכל אסור, והיינו כִּדבריו דְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, הָשַׁתָּא – עתה, שמצאנו בדברי חכמים כמה דרכים כיצד לשער תערובת איסור בהיתר, דְּאָמוּר רַבָּנָן בְּטַעֲמָא – יש פעמים שאמרו חכמים שהדבר תלוי אם האיסור נותן טעם בהיתר, וְאָמוּר רַבָּנָן בִּקְפֵילָא – ויש פעמים שאמרו חכמים שצריך לתת לגוי לטעום את התערובת ['קפילא' הוא נחתום, שהוא בקי בטעמי מאכלים], ואם אינו מרגיש את טעם האיסור, מתירים אותו [ושואלים אותו לפי תומו, בלי שיבין שהשאלה נוגעת לאיסור והיתר], וְאָמוּר רַבָּנָן – ויש פעמים שאמרו חכמים שהאיסור בטל בְּשִׁשִּׁים, כך הם כללי הדינים, אם היתה זו תערובת של מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְהֵיתֵּרָא – ששניהם הם מאכלים של היתר, ויכול אדם מישראל לטעום זאת, האיסור תלוי בְּטַעֲמָא – בטעם האיסור שיש בהיתר, כְּגוֹן קְדֵרָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה, וְחָזַר וּבִישֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, ששניהם דברים המותרים כל אחד בפני עצמו, הדבר תלוי בטעם, ונותנים לכהן לטעום את התבשיל, ואם הוא מרגיש בתבשיל החולין את טעם התרומה, יש לחולין דין של תרומה, ומותר באכילה רק לכהנים. ואם היה זה מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ דְאִיסוּרָא – שהתערובת נאסרת באכילה לישראל, כְּגוֹן בָּשָׂר בְּחָלָב, שמספק אי אפשר לתת לישראל לטעום את התערובת, אִי אִיכָּא קְפֵילָא דְּטָעַם לֵיהּ – אם יש נחתום גוי שיטעם את התבשיל ויאמר אם הוא מרגיש את טעם הבשר בחלב או להיפך, בודקים זאת בִּקְפֵילָא. ואם זו תערובת של מִין בְּמִינוֹ, דְּלֹא יָכִיל לְמֵיקָם אַטֲעַמָא – שאי אפשר לבדוק זאת על ידי הטעם, כיון שטעם האיסור וההיתר דומים, כְּגוֹן שַׁמְנוּנִית דְגִיד הַנָּשֶׁה שהתערבה בבשר, שטעם שומן זה וטעם הבשר שוים זה לזה, אִי נַמִּי – וכן בתערובת של מין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ של איסור, שניתן לבדוק זאת על ידי הטעם של התבשיל, אך הֵיכָא דְּלֵיכָּא קְפֵילָא דְטָעִים – אך באופן שאין נכרי בקי שיטעם ויאמר לנו אם מרגישים את טעם האיסור בתבשיל המעורב, השיעור הוא בְּשִׁשִּׁים, שאם יש בתערובת ששים חלקים של היתר כנגד החלק של האיסור, הכל מותר.
