בביאור חלקי החסידות
והנה דברנו עד עתה מן ההכנעה ומן הבושת, ונדבר עתה מענין הכבוד. הנה כבוד המצוה ויקרה, כבר הזהירונו עליו חז"ל, ואמרו 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצוות, ציצית נאה, תפילין נאה, ספר תורה נאה, לולב נאה וכו'. וכן אמרו שיש להוציא עבור הידור מצוה עד שליש, עד כאן משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא. הרי דעת שפתותיהם ז"ל ברור מללו, שאין די בעשיית המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה. ולא כמו שעשוי לחשוב מי שרוצה להקל מעל עצמו את העבודה, ואומר שאין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקדוש ברוך הוא אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמיתה די בזה. אין הדבר כן, אלא האמת היא שהאדון ברוך הוא נקרא 'אל הכבוד', ואנו חייבים לכבדו, אף על פי שאינו צריך לכבודנו, ואין כבודנו חשוב לפניו. ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא. הוא מה שהנביא מלאכי מתרעם על ישראל בדבר ה' ואומר 'וכי תגישון עור לזבוח, אין רע. הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך'. ואולם חז"ל הזהירונו להתנהג הפך זה בעבודת ה', ואמרו בענין מים שנתגלו שלא יסננם במסננת להכשירם לניסוך המים, ראה נא, וכי מה חסרון יש במים שנסתננו?! וכבר מותרים הם להדיוט, ואף על פי כן אסורים הם לגבוה, משום שאינו דרך כבוד. ואמרו עוד בספרי על הפסוק 'וכל מבחר נדריכם', דהיינו שלא יביא אלא מן המובחר.
