פרשת כי תצא
"לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה" (דברים כד י-יא)
מצוות לא תעשה, שנמנענו מלמשכן בידינו בעל חוב, כלומר הלוה, אלא במצות הדיין ועל ידי שלוחו, לא שנקפוץ אנחנו ונבוא בבית בעל החוב ונמשכנהו, או שנמצאהו בשוק ונחטוף המשכון מידו, ועל זה נאמר 'לא תבוא אל ביתו לעבט עבטו', ולאו דוקא בית, אלא הוא הדין החוטף מידו בשוק.
משרשי המצוה, כדי שלא יהיו בני אדם בהפקר, וירבה החמס בארץ, שהגדול יהיה בולע הקטן וימשכן אותו בזרוע מבלי פחד אליו, והקטן לא יוכל לקחת דינו מן הגדול כאשר חייב לו הגדול ממון, מפחדו אליו למעלתו, ועל כן השוה הכתוב ביניהם שלא ימשכן אחד מהן את חברו על חובו, אלא יעשה הכל על פי הדיין, ובזה יהיה תיקון ישוב העולם כחפץ השם שבראו להתישב.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל, שאחד המלוה ואחד שליח בית דין אינו רשאי ליכנס לבית הלוה ולמשכנו, אלא הלוה יוציא אליהם העבוט החוץ. ואם כן מה החילוק בין שליח בית דין לבעל החוב עצמו, ששליח בית דין יש לו רשות ליטול משכון מיד הלוה בזרוע כשמוצאו בחוץ, והמלוה אינו רשאי ליטול ממנו אפילו בשוק, עד שימסרנו לו הלוה מדעתו.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים.
ועובר על זה ומשכן בעל חובו בין בבית בין בחוץ בזרוע, עבר על לאו זה, אבל אין בו מלקות לפי שניתק לעשה, שנאמר השב תשיב לו את העבוט. אבל אם לא קיים את העשה שבו, ואבד או נשרף המשכון, שאי אפשר לו לקיימו עוד, חייב מלקות.
