משנה ז: הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
משנה ז: משנתנו ממשיכה לדון במכירת כלים למי שחשוד על השביעית. הַיּוֹצֵר – העושה כדי חרס לשמן וליין, מוֹכֵר חֲמִשָּׁה כַּדֵּי שֶׁמֶן, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ של אדם לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר שמן ויין במידות אלו, ואין לחשוש שיביא בכל הכדים יין או בכל הכדים שמן, כיון שכדי היין וכדי השמן עשויים ממיני עפר שונים, והכדים המיוחדים ליין אינם מתאימים לשמן, וכן להיפך. וְאִם הֵבִיא החשוד על השביעית יין ושמן בשיעור יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר למכור לו כלים, ותולים שהביא זאת מן ההפקר, כדין. וְאותם כלים שהתבאר שאסור למכור לחשוד על השביעית, מוֹכֵר אדם לְנָכְרִים בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ, ואינו חושש שמא יחזרו וימכרו את הכלים הללו לחשוד על השביעית בארץ ישראל, כיון שלא החמירו בזה חכמים כל כך.
