פרשת כי תצא
"השמר בנגע הצרעת" (דברים כד ח)
מצוות לא תעשה, שלא לקוץ סימני צרעת או לכוותה עד שישתנה מראה, ועל זה נאמר 'השמר בנגע הצרעת' וגו'.
משרשי מצוה זו לרמוז שיסבול כל אדם איזה צער ואי זה עונש שיענישהו השם ברוך הוא, ולא יבעט בהם. ואל יחשוב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות, רק יש לו לבקש תחינה מאת הא-ל ברוך הוא שירפא מחץ מכותיו.
מדיני המצוה מה שאמרו חז"ל שהתולש סימני טומאה בין כולן או אפילו מקצתן, או אפילו שהכוה את המחיה כולה או אפילו מקצתה, בין מן הבשר או מן הבגד או מן הבית, בין קודם שיראנו הכהן הנגע בין תוך ימי הסגר בין תוך ימי החלט או אפילו אחר הפטור, בכל זה עובר בלא תעשה וחייב מלקות, ועל זה נאמר 'השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתים תשמרו לעשות', כלומר, כאשר צויתים תשמרו לעשות, ולא שיתלוש או יקוץ הנגע, וכבר קדם לנו הכלל הידוע שכל מקום שנאמר 'השמר', 'פן' ו'אל', אינו אלא לא תעשה. ואמרו זכרונם לברכה שאין אדם לוקה על זה עד שיועילו לו מעשיו, כלומר שבהסתלק מה שסילק מן הנגע ישאר פחות מכשיעור, אבל אם נשאר כשיעור טומאה גם לאחר מעשיו, כגון שהיתה בה בהרת ובה שלש שערות לבנות ותלש אחת, או כוה מקצת המחיה ונשאר ממנה כעדשה, אינו לוקה, שהרי הוא טמא כמו שהיה בתחלה, וכן כל כיוצא בזה, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואין הענין כן בנתק, שאין לוקה בנתק בגלחו מקצת הנתק עד שיגלח כולו, כמו שהתבאר לעיל (מצוה ק"ע).
ואמרו חז"ל בענין איסור זה, שמי שיש לו צרעת בערלתו, מותר למולו, כיון שמצות עשה של מילה דוחה לאו זה.
ונוהג איסור זה בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים, שמי שנצטרע ומכיר בסימני צרעתו, אינו רשאי לקוץ אותן.
והעובר על זה ותלש אותן באופן שהזכרנו, חייב מלקות.
