משנה ג: כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלָד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ, פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּבֹ, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ יִקָּבֵרוּ:
משנה ג: וכֹּל הבהמות שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, כלומר, שהוקדשו כשהם תמימים וראויים להקרבה ואחר כך נפל בהם מום קבוע, אוֹ שקדם מוּם עוֹבֵר לְהֶקְדֵּשָׁן, כלומר, שבדעת הקדשתם היה בהם מום העתיד לעבור, שאינם נפסלים בכך לעולם מן ההקרבה, וּלְאַחַר מִכָּאן – אחרי שהוקדשו נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ, כיון שהיה זמן מסוים שהיו ראויים להקרבה, הרי הם פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה – אם ילדה הבהמה בכור, אין בו קדושת בכורה, כיון שהולד של בהמת קרבן הוא קרבן כמותה, וּמִן הַמַּתָּנוֹת – זרוע לחיים וקיבה, ואף שעל ידי הפדיון הותרו באכילה, שאר הדברים נשארו אסורים, וְלכן אֵינָן יוֹצְאִין לְחֻלִּין כדי לִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד – גם לאחר פדיונם אסורים בגיזה ועבודה, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר אף לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, כיון שאף חלב הקרבן שנפדה אסור לעולם, והולד אסור רק באופן שהתעברה הבהמה קודם שנפדתה, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ חַיָּב, והיינו רק כשהיה זה מום בדוקין שבעין, שבמום זה נחשב הקרבן קצת כראוי להקרבה, מאחר ואם העלוהו על גבי המזבח אינו יורד, אך בשאר מומים, שאינם קרבים כלל, וְקודם פדיונם עוֹשִׂין תְּמוּרָה, שאם החליפם בבהמה אחרת, הוא ותמורתו קודש, וְאִם מֵתוּ מעצמם קודם שנפדו יִקָּבֵרוּ, כיון שאין פודים את הקדשים כדי להאכילם לכלבים.
