משנה
נאמר בתורה שלש פעמים 'לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ' (שמות כג יט, לד כו, דברים יד כא), ופרק זה עוסק בפרטי איסור בישול אכילה והנאה של בשר בחלב. כָּל הַבָּשָׂר, בין בשר בהמה, בין בשר חיה ועוף, אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, [ולהלן יבואר איזה בשר אסור מהתורה ואיזה מדרבנן], חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְאָסוּר אפילו לְהַעֲלוֹתָן [-את כל מיני הבשר] עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, שמא יבוא לאוכלם יחד, חוּץ מִבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָּבִים, שמותר אפילו מדרבנן לאוכלם בחלב.
וְהַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר – הנודר שלא יאכל בשר, מוּתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים, כיון שבלשון בני אדם אין הם מכונים 'בשר'.
בשר הָעוֹף, עוֹלֶה עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן, כיון שאין איסורו אלא מדרבנן, ולא גזרו בו הרחקה זו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל עם הגבינה, כיון שאסרו זאת חכמים, כְּדִּבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בשר עוף לֹא עוֹלֶה עם הגבינה על השולחן, וְלֹא נֶאֱכָל, וכדעת תנא קמא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מחלוקת זֶה, מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל – בית שמאי מקילים בה ומתירים להעלות בשר עוף עם גבינה על השלחן, ובית הלל מחמירים ואוסרים זאת. ובְּאֵיזֶה שֻׁלְחָן אָמְרוּ שאסור להעלות בשר וגבינה יחד, בְּשֻׁלְחָן שֶׁהוּא אוֹכֵל עָלָיו, שיש חשש שיבוא לאוכלם יחד, אֲבָל בְּשֻׁלְחָן שֶׁהוּא סּוֹדֵר עָלָיו אֶת הַתַּבְשִׁיל, ואינו אוכל עליו, נוֹתֵן זֶה בְּצַד זֶה, באופן שאינם נוגעים זה בזה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
גמרא
מדייקת הגמרא, מִדְּקָתְנִי – מכך ששנינו במשנה 'הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר מֻתָּר בִּבְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים', שַׁמְעִינָן – משמע דְּעוֹף אָסוּר עַל הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר, וְהוּא הַדִּין לִקְרָבַיִן וְלִבְנֵי מֵעַיִן, שהוא אסור בהם, וּסְתָמָא – וסתמה משנתנו דין זה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר לגבי נידון דומה, כָּל מִידֵי דְמִימְלַךְ עֲלֵיהּ שָׁלִיחַ – כל דבר שאם שלח בעל הבית את שליחו לקנות, והשליח לא מוצא בדיוק את אותו הדבר שנשלח להביא אלא רק מין דומה, וחוזר לשאול את בעל הבית אם להביא מהמין האחר, הרי זה סימן שמִינֵּיהּ הוּא – שזהו אותו מין של הדבר שעבורו נשלח מלכתחילה, וכפי שיבואר, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו בְּמסכת נְדָרִים, הַנּוֹדֵר שלא יאכל מִן הַיָּרָק, מֻתָּר בִּדְלוּעִין, וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹסֵר. אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲלֹא אוֹמֵר אָדָם לִשְׁלוּחוֹ 'קַח [-קנה] לָנוּ יֶרֶק', וְהוּא חוזר ואוֹמֵר 'לֹא מָצָאתִי אֶלָּא דְּלוּעִין', והרי זו ראיה שדלועים אינם נקראים בלשון בני אדם 'ירק'. אָמַר לָהֶם רבי עקיבא, וְכֵן הַדָּבָר – אכן הדבר הוא כדבריכם, אך זו עצמה ראיה לשיטתי, כְּלוּם – וכי השליח אוֹמֵר 'לֹא מָצָאתִי אֶלָּא קִטְנִיּוֹת', והרי אינו אומר כן, כיון שהוא מבין מדעתו שקטנית אינה שייכת לירק כלל, אֶלָּא זו ראיה שֶׁהַדְּלוּעִין בִּכְלָל יֶרֶק, ולכן אומר השליח שלא מצא אלא דלועין. וְאָמְרִינַן עֲלָהּ – ועל משנה זו אמרה הגמרא (נדרים נד:), מַאן תַּנָּא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא – מי הוא התנא שחולק במשנה על רבי עקיבא וסובר שדלועים אינם בכלל ירק, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הוּא, דְּתַנְיָא בברייתא, הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וְאסור בָּרֹאשׁ, וּבָרַגְלַיִם, וּבַקָּנֶה, וּבַלֵּב, וּבְעוֹפוֹת, שכל אלו מכונים 'בשר' בלשון בני אדם, וּמֻתָּר בַּאכילת בְשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, הַנּוֹדֵר מִן הַבָּשָׂר אָסוּר בְּכָל מִינֵי בָּשָׂר, וּמֻתָּר בָּרֹאשׁ, וּבָרַגְלַיִם, וּבַקָּנֶה, וּבַלֵּב, וּבְעוֹפוֹת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שהוא מותר בבְּשַׂר דָּגִים וַחֲגָבִים. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, קְרָבַיִן לָאו – אינם נחשבים 'בָּשָׂר', וְאוֹכְלֵיהֶן לָאו אִינִישׁ – והאוכל את הקרבים אינו 'אדם', כלומר, אין דרך בני אדם לאכול קרביים, ועל כל פנים מבואר שנחלקו רבי עקיבא ורבן שמעון בן גמליאל האם בשר עוף הוא בכלל 'בשר' סתם, לרבי עקיבא אף עופות בכלל, והנודר מ'בשר' אסור בעופות, וכן סתם התנא במשנתנו, ולרבן שמעון בן גמליאל הנודר מ'בשר' מותר בעופות.
