אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן, מַיִם רִאשׁוֹנִים לפני אכילת פת, מִצְוָה, והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים. מים אַחֲרוֹנִים, לאחר הסעודה, חוֹבָה, ו'חובה' היא יותר מ'מצוה'. תמהה על כך הגמרא, מֵיתִיבִי – קשה על כך ממה ששנינו בברייתא, מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, חוֹבָה, ומים אֶמְצָעִיִּים, רְשׁוּת, הרי שגם מים ראשונים הם חובה, ולא רק מים אחרונים. מתרצת הגמרא, באמת מים ראשונים הם מצוה, ולא חובה, אך כיון שהברייתא הזכירה גם מים אמצעיים שהם רשות, הרי דבר שהוא 'מִצְוָה' לְגַבֵּי דבר שהוא רְשׁוּת, 'חוֹבָה' קָרִי לֵיהּ – ניתן לכנותו בלשון חובה.
גּוּפָא – גוף דברי הברייתא לגבי דיני נטילת ידים כך הוא, מַיִם רִאשׁוֹנִים וְאַחֲרוֹנִים, חוֹבָה, ומים אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת. מַיִם רִאשׁוֹנִים, נִיטָּלִין בֵּין בִּכְלִי [-לתוך כלי], בֵּין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, ואילו מים אַחֲרוֹנִים אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא בִּכְלִי [-לתוך כלי]. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, שמים אחרונים אֵין נִיטָּלִין עַל גַּבֵּי קַרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ רָעָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶן כאשר הם על גבי קרקע, וההולך עליהם עשוי להינזק. ומבארת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – יש ביניהם חילוק לענין הדין, באופן שנוטל ידיו על גבי 'קִינְסָא', שֶׁהֵן חֲתִיכוֹת קְרָשִׁים, לפי הלשון הראשונה אין נוטלים על גביהן, אלא דוקא לתוך כלי, ואילו לפי הלשון השניה ניתן ליטול גם על גבי חתיכות קרשים אלו, כיון שאינו נוטל על גבי הקרקע.
מַיִם רִאשׁוֹנִים נִיטָּלִין בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן, ואילו מים אַחֲרוֹנִים אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא בְּצוֹנֵן, אֲבל בְּחַמִּין לֹא, והטעם לכך, מִפְּנֵי שֶׁהַחַמִּין מְפַעֲפְּעִין – מרככים אֶת הַיָּדָיִם, וְאֵין מַעֲבִירִין אֶת הַזּוֹהֲמָא של התבשיל, אלא להיפך, מבליעים אותו בידים. וְאמנם דין זה הוא דַוְקָא בחַמִּין שֶׁהַיָּד סוֹלֶדֶת [-נכוית] בָּהֶן, אֲבָל במים פּוֹשְׁרִין, לֵית לָן בָּהּ – אין חשש, וניתן ליטול בהם מים אחרונים.
שנינו בברייתא שמים אֶמְצָעִיִּים רְשׁוּת, אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמים אמצעיים רשות ולא חובה, אֶלָּא כשנוטל ידיו בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל, ומשום נקיות בעלמא, אֲבָל מים אמצעיים שבֵּין אכילת תַּבְשִׁיל של בשר לַגְּבִינָה, חוֹבָה.
אומר הרי"ף, אִיכָּא מַאן דְּאָמַר – יש מי שאומר, דְּגַמְרִינָן מִיהָא דְּרַב נַחְמָן – שיש ללמוד מדברי רב נחמן, דְּשָׁרֵי לְמֵיכַל גְּבִינָה בָּתַר בִּישְׂרָא – שמותר לאכול גבינה לאחר בשר, וראייתם היא מכך דְּהָא – שהרי לשון 'בֵּין תַּבְשִׁיל לַגְּבִינָה' קָאָמַר רב נחמן, ומשמע שאכל תחילה את התבשיל של הבשר ואחר כך אוכל את הגבינה, וְאִי אַסִּיר לְמֵיכַל גְּבִינָה בָּתַר בִּישְׂרָא – ואם אכן אסור לאכול גבינה לאחר אכילת בשר, הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר – היה לרב נחמן לומר 'בֵּין גְּבִינָה לְתַבְשִׁיל', וְלֹא לֵימָא – ולא היה לו לומר 'בֵּין תַּבְשִׁיל לַגְּבִינָה'. דוחה זאת הרי"ף: וְהָא לָאו מִילְּתָא הִיא – ואין זו ראיה כלל, דְּלֹא אָתָא רַב נַחְמָן לְאַשְׁמוּעִינַן – כיון שלא בא רב נחמן ללמדינו אֶלָּא דין זה דְּמַיִם אֶמְצָעִיִּים חוֹבָה [בֵּין בָּשָׂר לַגְּבִינָה], ולא בא להשמיענו האם מותר לאכול גבינה אחרי בשר, אֲבָל את הנידון של אַקְדוּמֵי [-הקדמת] אכילת בָּשָׂר לַגְּבִינָה, וְהקדמת גְבִינָה לְבָשָׂר, מִדְּרַב חִסְדָּא שַׁמְעִינָן לָהּ – יש ללמוד זאת מדברי רב חסדא, שאמר לעיל שאחרי אכילת בשר אסור לאכול גבינה, דְקָיְמָא לָן – שהרי מקובל בידינו דְּהָא דְּרַב חִסְדָּא, הִילְכְתָא הִיא – כן היא ההלכה, והראיה לכך, דְּהָא קָא מַקְּשִׁינַן מִינָהּ – שהרי הקשתה הגמרא מדברי רב חסדא לְרַבִּי יוֹחָנָן, וְקָא [מַדְחִינָן] לִדְרַבִּי יוֹחָנָן מִקַמָהּ – ודחינו את דברי רבי יוחנן מפני דברי רב חסדא, וְאִי לָאו הִילְכְתָא הִיא – ולולא שההלכה כדברי רב חסדא, הֵיכִי דַחִינָן לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן מִקַמָהּ – כיצד ניתן לדחות את דברי רבי יוחנן מחמתו, וּמְתַּרְצִינָן לָהּ אַלִּיבָּא דְּרַב חִסְדָּא – ותירצה הגמרא את דברי רבי יוחנן באופן שיתיישבו עם דברי רב חסדא, אֶלָּא שַׁמְעִינָן – ויש ללמוד מכך דְּהִילְכְתָא הִיא – שכך היא ההלכה. וְאילו הָא [-מימרא זו] דְּרַב נַחְמָן, לֹא גַּמְרִינָן מִינָהּ – אין ללמוד ממנה אֶלָּא דין זה דְּמַיִם אֶמְצָעִיִּים שֶׁבֵּין גְּבִינָה לְבָשָׂר, חוֹבָה הם, וְתוּ לֹא מִידִי – ויותר מכך אין ללמוד משם כלל.
