פרק ד, משנה א: עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר. בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ. אִם הָיָה בַעַל מוּם, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָמִים, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה בֵּין תָּמִים בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו), לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה :
פרק ד, משנה א: מתנות כהונה צריכות להנתן לכהנים בדרך כבוד, ולכן אין נותנים לכהן את הבכור מיד כשהוא נולד, שאז יש צורך לטפל בו, אלא תחילה מטפל בו הישראל ואחר כך נותנו לכהן, ומבררת המשנה, עַד כַּמָּה זמן יִשְׂרָאֵל חַיָּבִים לְהִטַּפֵּל בַּבְּכוֹר, בִּבְהֵמָה דַקָּה, עַד שְׁלשִׁים יוֹם. וּבַגַּסָּה, שיש יותר טורח בגידולה, חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בַּדַּקָּה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, כיון שהוא סובר שיש יותר טירחה בגידול בהמה דקה. ואם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ זְמַן זֶה תְּנֵהוּ לִי, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוֹ לוֹ, כיון שבכך הוא נראה ככהן המסייע לישראל כדי לקבל מתנות כהונה, וכך כהן זה טורח בגידול הבהמה כדי לקבל את הבכור, שהרי אין לו רווח בכך שנוטלו מוקדם, שהרי בזמן הזה אין מקריבים את הבכור, ואמרו חכמים שכהן המסייע לישראל בדרך זו אסור לתת לו מתנות כהונה. אמנם אִם הָיָה הבכור בַעַל מוּם, שיכול הכהן לשוחטו מיד ואינו צריך לטרוח בגידולו, ואָמַר לוֹ תֶּן לִי כדי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ מיד, מֻתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, שהבכור קרב על גבי המזבח, אִם הָיָה תָמִים, הראוי להקרבה, ואָמַר לוֹ הכהן תֶּן לִי שֶׁאַקְרִיבֶנּוּ, מֻתָּר. דין נוסף: הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְשָׁנָה – מותר להשהותו רק שנה אחת, בֵּין תָּמִים שמותר להשהותו שנה עד שהוא קרב, ובֵּין בַּעַל מוּם, מותר להשהותו שנה עד שייאכל, שֶׁנֶּאֱמַר 'לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה':
