משנה ד: שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא, אֶלָּא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ מֵת, בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הַצֶּמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אָסוּר:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, אסרה התורה לגזוז את הצמר או השער של בכור, ואפילו הוא בעל מום שמותר לשחטו ולאוכלו, שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם, שֶׁנָּשַׁר מעצמו, וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן לשומרו, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר את הצמר בהנאה לכהן, כיון שכשם שהשחיטה מתירה את גוף הבכור, כך היא מתירה את הצמר שכבר נשר ממנו בחייו, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שהם חוששים שיבוא הכהן להשהות את הבכור ולא לשוחטו, כדי שבינתיים ינשרו לו עוד שערות, וישמרם, ויוכל להשתמש בהם לאחר שחיטתו, ומתוך שישהה אותו יבוא לידי תקלה, שיגזוז את צמרו או שיעשה בו עבודה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא בָזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא ואסרו חכמים, כיון שבאופן זה לדברי הכל השער מותר, שהרי השחיטה מתירה את הבכור עצמו עם הצמר שבו, ומתוך כך מתירה גם את השער והצמר שנשרו בחייו, אֶלָּא מחלוקתם היא בִשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר, וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ מֵת הבכור מעצמו, שבאופן זה הבכור עצמו עם הצמר והשער שבו טעונים קבורה, ובָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר את השער שכבר נשר בחייו, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, גזירה שמא ישהה אותו, ויבוא לידי תקלה. ולדעת חכמים, האוסרים את הצמר שנשר בחיי הבכור, הַצֶּמֶר הַמְדֻבְלָל בַּבְּכוֹר, שלא נתלש לגמרי, אבל הוא תלוי ומסובך בצמר המחובר ואינו נופל, ושחטו, והותר הצמר המחובר לגופו ואסר מדרבנן הצמר שכבר נתלש בחייו, אֶת שֶׁהוּא נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה – הצמר שנראה חלק מהגיזה שגזזוהו לאחר שחיטתו, מֻתָּר. וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה מִן הַגִּזָּה, אלא ניכר לכל שהוא מופרד משאר הגיזה, ונראה שנתלש כבר בחייו, אָסוּר:
