220. הלואה (ד)

כְּשֶׁיָּבוֹא הָאָדָם לְהַלְווֹת, יְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים שֶׁאָמְרוּ 'הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים עוֹבֵר עַל לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִּתֵּן מִכְשׁוֹל, וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ', וְלָכֵן בְּכָל הַלְוָאָה שֶׁעוֹשֶׂה, בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בִּסְחוֹרָה, יַעֲשֶׂה שְׁטַר בְּעֵדִים, אוֹ שְׁטַר בִּכְתָב יָד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תֹּקֶף מְעֻלֶּה כְּמוֹ שְׁטַר בְּעֵדִים, וְלֹא יַחְשׁוֹשׁ מֵהַהוֹצָאוֹת הַכְּרוּכוֹת בְּכָךְ, כִּי כַּמָּה פְּעָמִים יִקְרֶה שֶׁלֹּא יוּכַל לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ שְׁטַר, וְאָז "שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס" וְאֵין מוֹשִׁיעַ לוֹ, וְרָאוּי לוֹ לְהַפְסִיד מָמוֹנוֹ עַל שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים.