משנה ה: בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, יָמוּת זַכַּאי וְאַל יָמוּת חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם:
עתה מבארת המשנה את טעם עונשו של בן סורר ומורה.
בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אף שלא עשה עבירה שחייבים עליה מיתה מצד עצמה, נִדּוֹן עַל שֵׁם סוֹפוֹ, שירדה התורה לסוף דעתו, שיתרגל לאכול בשר ולשתות יין, ולאחר שיכלה את ממון אביו ילסטם את הבריות, ולכן אמרה תורה מוטב שיָמוּת עתה כשהוא זַכַּאי, וְאַל יָמוּת לאחר זמן כשהוא חַיָּב, שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן שמפסיקים לעבור עבירות, וַהֲנָאָה לָעוֹלָם שאין בו רשעים. וְלַצַּדִּיקִים, המיתה היא דבר רַע לָהֶן, שאינם יכולים לקיים עוד מצוות, וְרַע לָעוֹלָם, שאינם מגינים על הדור, ואינם מוכיחים את הציבור. יַיִן וְשֵׁנָה לָרְשָׁעִים, הֲנָאָה לָהֶן, שבאותו זמן אינם חוטאים, וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, שאינם מריעים לבריות. וְשינה ויין לַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן, שאינם לומדים תורה באותו זמן, וְרַע לָעוֹלָם, שכאשר הצדיקים בטלים מהתורה באה פורענות לעולם. פִּזּוּר לָרְשָׁעִים, שאינם יכולים להתייעץ זה עם זה ולסייע זה לזה, הֲנָאָה לָהֶן, שאינם יכולים לחטוא כל כך, וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. כִּנּוּס לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים, רַע לָהֶן וְרַע לָעוֹלָם, שיכולים הם להרבות בעבירות, וְלַצַּדִּיקִים, הֲנָאָה לָהֶן וַהֲנָאָה לָעוֹלָם, שיכולים להרבות בתורה ובמצוות.
