דָּרַשׁ מַרֵימָר, הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – ההלכה היא כדברי רב, שאמר שאין נוטלים זרוע לחיים וקיבה מהלויים, מספק, שמא הם פטורים מנתינת מתנות אלו, וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא – וההלכה היא כדברי רב חסדא, שאמר שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן, פטור.
כִּי אָתָא עוּלָא – כשבא עולא מארץ ישראל לבבל, אָמַר, הָבוּ מַתְּנָתָא לְכָהַנְתָא – תנו מתנות אלו של זרוע לחיים וקיבה, אפילו לבת כהן, גם אם היא נשואה לישראל, שאסורה היא בתרומה וכדומה, מכל מקום במתנות אלו של זרוע לחיים וקיבה אין קדושה, והם מותרות לזרים, וכיון שהיא בת כהן רשאית היא ליטול מתנות אלו, אומרת הגמרא, אַלְּמָא קָסָבַר עוּלָא – מוכח מכאן שעולא סובר, שמה שנאמר בפסוק (דברים יח ג) 'וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה', וַאֲפִילוּ כֹּהֶנֶת בכלל.
אָמַר רָבִינָא, כך אָמַר לִי מַרֵימָר, הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, שהמזיק מתנות כהונה או שאכלם פטור, וְהִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שלויים אינם נותנים מתנות אלו, וְהִילְכְתָא כְּעוּלָא שאף כהנת נוטלת מתנות אלו, וְהִילְכְתָא כְּרַב אָדָא בַּר אַהֲבָה, דְּאָמַר, לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה מִיִּשְׂרָאֵל, בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמִשָּׁה סְלָעִים של פדיון הבן.
רַב כַּהֲנָא, שלא היה כהן בעצמו, אָכֵיל – היה אוכל מתנות אלו, זרוע לחיים וקיבה, בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, שהיתה כהנת. וכן רַב יֵימַר אָכֵיל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ, וכן רַב אִידִי בַּר אָבִין אָכֵיל בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ.
'כּוֹי', שזהו בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה, חַיָּב בְּכוּלְּהוּ מַתָּנוֹת של זרוע לחיים וקיבה, ואף שמתנות אלו נוהגות רק בבהמות ולא בחיות, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, נאמר בפסוק (דברים יח ג) 'וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה', והרי נאמר 'שׁוֹר', ואם כן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לשם מה כתבה התורה 'אִם שׁוֹר', אלא בא הכתוב לְרַבּוֹת אֶת הַכִּלְאַיִם, וכן יש לדרוש, כיון שנאמר 'שֶׁה', מַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'אִם שֶׁה', לְרַבּוֹת אֶת הַכּוֹי.
משנה
בְּכוֹר בהמה טהורה שניתן לכהן, כדינו, ונפל בו מום ויצא לחולין, ומכרו הכהן לישראל, ודינו שהוא פטור ממתנות כהונה שהם זרוע לחיים וקיבה, שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמֵאָה בהמות של חולין, בִּזְמַן שֶׁמֵּאָה בני אדם שׁוֹחֲטִין אֶת כֻּלָּן – את כל הבהמות המעורבות, פּוֹטְרִין אֶת כֻּלָן ממתנות כהונה, כיון שכל אחד יכול לטעון ולומר שמא הבהמה שלי היא הבכור שנפדה, ואין הכהן יכול להוציא מידו מספק את מתנות הכהונה. אבל אם אדם אֶחָד שׁוֹחֵט אֶת כֻּלָן, פּוֹטְרִין לוֹ אֶחָד – חייב לתת מתנות כהונה מכל הבהמות הנשחטות מלבד אחת, כיון שבודאי כל הבהמות שבידו מלבד אחת חייבות במתנות.
הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וּלְעוֹבֵד כּוֹכָבִים – בהמה השייכת לכהן או לגוי, אף שישראל הוא השוחט, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן – ישראל שיש לו בהמה בשותפות עם כהן או עם נכרי, צָרִיךְ שֶׁיִּרְשׁוֹם – שיעשה בה סימן, כדי שיבינו הכל שהטעם שאינו נותן מתנות הוא כיון שיש לכהן או לגוי שותפות בבהמה. וְאִם מכר הכהן בהמה לישראל ואָמַר שהוא מוכר לו את כולה חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת, פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, כיון שיש לכהן שותפות בבהמה. אָמַר לוֹ ישראל לחבירו, מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיוּ בָהֶן חלק מהמַתָּנוֹת, וזו הקיבה, נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים – אין המוכר צריך להפחית לקונה מהמחיר ששילם לו, שהרי ידע שחלק מבני המעיים שייכים לכהן, ואינם בכלל המכירה, ואם לְקָחָהּ מִמֶּנּוּ בַמִּשְׁקָל – קנה ממנו את בני המעים לפי משקלם, הרי שמכר לו דבר שאינו שלו, שהרי הקיבה שייכת לכהן, ולכן נוֹתֵן אותן הקונה לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ את דמי משקל הקיבה מִן הַדָּמִים ששילם למוכר.
