א שִׁלְחוּ־כַ֥ר מֹשֵֽׁל־אֶ֖רֶץ מִסֶּ֣לַע מִדְבָּ֑רָה אֶל־הַ֖ר בַּת־צִיּֽוֹן׃ ב וְהָיָ֥ה כְעוֹף־נוֹדֵ֖ד קֵ֣ן מְשֻׁלָּ֑ח תִּֽהְיֶ֨ינָה֙ בְּנ֣וֹת מוֹאָ֔ב מַעְבָּרֹ֖ת לְאַרְנֽוֹן׃
֍ ֍ ֍
פרק טז (א) אחרי שסיים את נבואתו לגבי מה שיקרה למואב, מוסיף ואומר מה ראוי להם לעשות קודם לכן כדי להציל את עצמם, אך מסיים ואומר שיודע הוא שמחמת גאוותם לא יעשו זאת, ולכן יקרה להם מה שתיאר בדברי הנבואה הקודמים. ופונה עתה כמדבר אל מואב, ואומר להם, אם רצונכם להנצל מפגעים אלו, שִׁלְחוּ כַר – שליח רץ במהירות, ושליח זה לא יהיה אדם פשוט, אלא מֹשֵׁל אֶרֶץ מואב, הוא עצמו ירוץ מִסֶּלַע מִדְבָּרָה, שהוא מקום המלכות של מואב, אֶל הַר בַּת צִיּוֹן, מקום ממלכת יהודה, לבקש מהם שיקבלו את עמו כפליטים בארצם, ויינצלו מיד האויב.
(ב) וכיון שאין לבני מואב זמן להמתין עד לחזרת השליח, וגם אין להם לחשוש שיסרבו בני יהודה לקבלם, כי בודאי יסכימו לכך, וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח – ויהיו בני מואב כעופות הנודדים מעצמם מהקן, קודם שיבוא העוף הטורף, ומשלחים מרצונם את קיניהם מפחד הטורף, כך יעזבו בני מואב את ארצם מרצונם, מפחד האויב, כך תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב, מַעְבָּרֹת לְאַרְנוֹן – יעברו כולם דרך מעברות ארנון הסמוך לארץ ישראל, להגיע אל מלכות יהודה ולחיות בצילה.
