משנה ד: הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ, וּבְעָטוֹ וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו. כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִים, וְרוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ:
משנה ד: הָיָה בְכוֹר רוֹדְפוֹ – רודף אחרי האדם להזיקו, וּבְעָטוֹ – בעט בו האדם כדי להנצל ממנו, וְעָשָׂה בוֹ מוּם, הֲרֵי זֶה יִשְׁחוֹט עָלָיו, כיון שלא היתה כוונתו להתירו, אלא למונעו מלהזיקו.
כָּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבוֹא בִידֵי אָדָם, כגון שנקטעה רגלו או נסמית עינו, רוֹעִים יִשְׂרָאֵל הרועים בכור של כהן, נֶאֱמָנִים לומר שנפל בו המום מעצמו והרי הוא מותר, ואין חוששים שמא רוצה הרועה הישראל שיותר הבכור באכילה, וכשישחטנו הכהן יזמין אותו לאכול עמו מבשרו, כיון שמשום הנאה קלה כזו של סעודה אחת לא ישקר לומר שנפל בו המום מעצמו, אם באמת נעשה הדבר בידי אדם כדי להתירו. וְרוֹעִים כֹּהֲנִים הרועים בהמת בכור של ישראל אֵינָן נֶאֱמָנִים לומר שנפל מום זה מאליו, אלא אנו חוששים שמא הם משקרים בעדותם, מתוך מחשבה שיתן להם הישראל את הבכור כמתנת כהונה, ויאכלו לאוכלו מחמת מום זה. והוא הדין שאין הכהן הרועה נאמן להעיד על בכור של כהן אחר, שאינו ברשותו עתה, מחשש שהוא משקר עתה כדי שבעתיד אותו כהן יעיד עבורו על מום שיפול בבכור שברשותו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נֶאֱמָן הוּא הכהן עַל בכור שֶׁל חֲבֵרוֹ, ואין חוששים שמא הוא משקר מתוך כוונה להרויח מכך בעתיד, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל בכור שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר, כגון כהן החשוד על הבכור, לֹא דָנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ, ולכן אפילו שני כהנים, שאינם רועים ואינם נוגעים בדבר, אינם נאמנים להעיד על בכור שהוא מותר, אך תנא קמא סובר שרק כהן הרועה את הבכור הזה עצמו אינו נאמן עליו, אבל כהנים אחרים נאמנים [ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אפילו הכהן הרועה נאמן, ורק על בכור השייך לו עצמו אינו נאמן].
