משנה
נאמר בתורה בפרשת מתנות כהונה (דברים יח ד) 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ', משנתנו מבארת את דיני ראשית הגז: רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ [ובגמרא תובא דעת החולק על דין זה], בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת – בזמן שבית המקדש קיים, ובזמן שאינו קיים. בְּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בְמֻקְדָּשִׁין – לא בבהמות שהוקדשו לקרבן, ולא בבהמות שהוקדשו לבדק הבית, כיון שנאמר 'גז צאנך', ולא צאן של הקדש.
יש חֹמֶר – הלכה חמורה יותר בַּזְּרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבַקֵּבָה יותר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁהֵן [-זרוע לחיים וקיבה] נוֹהֲגִין בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, שנאמר (דברים יח ג) 'אִם שׁוֹר אִם שֶׂה', בַּמְּרֻבֶּה וּבַמּוּעָט, ואפילו לא שחט אלא בהמה אחת. וְאילו רֵאשִׁית הַגֵּז, אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלִים – נקבות הכבשים [והוא הדין לזכרים שבכבשים], אך לא בעיזים, כיון שנאמר כאן 'גז צאנך', ונאמר בספר איוב (לא כ) 'וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם', הרי שלשון גז נאמרה על כבשים, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָא בַמְרֻבֶּה, ובמשנה הבאה יבואר מהו השיעור המרובה שחייבים בו בנתינת ראשית הגז לכהן.
גמרא
שנינו במשנה, 'ראשית הגז נוהגת בארץ ובחוצה לארץ'. הגמרא מביאה מימרא של רב נחמן, בה הוא פוסק הלכה כדעת החולק על משנתנו בענין זה, ואגב כך מביאה הגמרא את דבריו לענין הלכה בשני ענינים נוספים: אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, הָאִידְנָא נָהוּג עַלְמָא – בזמנינו נהגו להלכה כִּתְלָתָא סָבֵי – כדברי שלשה זקנים אלו, שנאמרו בשלשה ענינים שונים, כְּרַבִּי אִלְעָאִי בְּ'רֵאשִׁית הַגֵּז', דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אִלְעָאִי אוֹמֵר, רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ, והיינו שלא כפי ששנינו במשנתנו, שנוהג אף בחוץ לארץ. כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא בְּענין טבילת עזרא לדִבְרֵי תּוֹרָה, דְּתַנְיָא בברייתא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה, ולכן גם מי שנטמא בטומאת קרי ולא טבל, מותר בלימוד תורה. כְּרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאַיִם, דְּתַנְיָא, רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּב משום (דברים כב ט) 'לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם', עַד שֶּׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפֹּלֶת יָד, כיון שהוא דורש מלשון הפסוק שמלבד 'כרמך' יש כאן 'כלאים', ולכן מצריך הוא שיהיו שני מינים, כמו חטה ושעורה, מלבד הכרם, ומכך שלא נאמר 'כרמך לא זרע כלאים', אלא 'לא תזרע כרמך כלאים', משמע שה'כרמך' הוא גם כן חלק מהזריעה, והיינו באופן שזורע חרצני ענבים יחד עם החטה והשעורה.
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, ראשית הגז באה רק מן ה'מרובה', ומבארת המשנה, וְכַמָּה הוּא 'מְרֻבֶּה', בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ז כא) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן', הרי ששתי רחלות מכונות 'צאן', ועליהם נאמר 'ראשית גז צאנך'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רחלות, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א' כה יח) 'וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת', ודרשו חכמים שהן מכונות 'עשויות' כיון שהן כאומרות לבעליהן קום ועשה מצוה חדשה שלא היית חייב בה, והיינו ראשית הגז, שאין מתחייבים בה בפחות מחמש צאן. אמנם גם בשיטת בית הלל נחלקו התנאים מהו שיעור הצמר של אותן חמש צאן המחייב בהפרשת ראשית הגז: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת בשיעור מָנֶה מָנֶה וּפְרַס – משקל מנה וחצי מכל אחת מהן, והיינו משקל מאה וחמישים דינר מכל אחת, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת אפילו כָּל שֶׁהֵן, חייבות בראשית הגז, אמנם אין הכוונה לשיעור 'כל שהן' ממש, אלא יש צורך שיהא מכל אחת לפחות משקל שנים עשר סלעים של צמר, וביחד זהו משקל ששים סלעים, אלא שכלפי המשקל שהצריך רבי דוסא, נחשב שיעורם של חכמים כ'כל שהן'.
