תַּנְיָא בברייתא, מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְלוֹג בַּעֲגָלִים – לתת את בשר העגל במים רותחים כדי להפשיט את עורם, לֹא יִמְלוֹג אֶת הַזְּרוֹעַ הניתנת לכהן, כיון שבכך הוא מפסיד את העור, ואף על פי שלפי מנהג המקום עדיף למלוג גם את הזרוע, אינו רשאי לעשות כן בשל הכהן. ומקום שנהגו לְהַפְשִׁיט אֶת הָרֹאשׁ, לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַלְּחִי, ואף אם כוונתו לתת לכהן את הלחי ואת העור, שהרי יתכן שהכהן רוצה למלוג את הלחי עם העור.
דין נוסף: וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן לתת לו את המתנות, מַעֲלָן בְדָמִים – שָׁם הבעלים את דמי מתנות הכהונה, וְאוֹכְלָן בעצמו, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן, וכשיזדמן לו כהן, יתן לו את דמי המתנות, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך שגם אם אין כהן לפניו צריך הוא לשום את דמיהם וליתנם לכהן, כיון שלשון 'נְתִינָה' כְּתִיב בְּהוּ, אֲבָל לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה, שהם מתנות עניים, דְּלֹא כְּתִיב בְּהוּ לשון 'נְתִינָה', אִי לֵיכָּא עָנִי דְּשָׁקִיל לְהוּ – אם אין לפניו עניים שיטלו אותם, לֹא צָרִיךְ לַאֲסוּקִינְהוּ בִּדְמֵי – אינו צריך לשום את דמיהם וליתן לעניים, דִּכְתִיב – שהרי נאמר (ויקרא כג כב) 'לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם', ללמד שיש להניח מתנות אלו רק לעניים, וְלֹא לְעוֹרְבִים וְלֹא לַעֲטָלֵפִים.
משנה
מבארת המשנה עתה מה הם האברים הכלולים ב'זרוע לחיים וקיבה' שניתנים לכהן: אֵיזֶהוּ הַ'זְּרוֹעַ', מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה – מהברך של הרגל הימנית הקדמית, ועַד כַּף שֶׁל יָד – מקום חיבורה לגוף [וכיון שזו הרגל הקדמית מכונה היא 'יד'] וְהוּא שֶׁל נָזִיר – וכן לגבי איל הנזיר, שנאמר בו (במדבר ו יט) 'וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל', זהו החלק שמהארכובה ועד החלק העליון של הזרוע, וּכְנֶגְדּוֹ בָרֶגֶל, שׁוֹק, כלומר, בכל קרבנות השלמים, שנותן את השוק לכהן, זהו החלק שצריך לתת, אלא שבזה אינו נותן את ה'זרוע', שהיא הקדמית, אלא את הרגל הימנית האחורית של הבהמה. רַבִּי יְהוּדָה חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, 'שׁוֹק' היינו מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכּוּבָה, וכדברי תנא קמא, אך לא עד מקום חיבור הרגל לבהמה, אלא רק עַד סֹבֶךְ שֶׁל רָגֶל, והיא העצם האמצעית שברגל, המתחברת ל'קולית', וללא עצם הקולית המתחברת לגוף. ממשיכה המשנה ומבארת, אֵי זֶהו 'לֶחִי' שיש ליתן לכהן במתנת כהונה, מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי, והוא חלק הלחי התחתון, עַד פִּקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת – עד הטבעת הגדולה שבקנה הנשימה של הבהמה, שהיא עגולה כ'פיקה', שזהו כדור שהאורגים משתמשים בו, עם הלשון שביניהם, הכל ניתן לכהן.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'הַזְּרוֹעַ', זו זְרוֹעַ יְמִין. דנה הברייתא, אַתָּה אוֹמֵר שזו זְרוֹעַ יְמִין, אוֹ אֵינוֹ – שמא אין זו אֶלָּא זרוע שְׂמֹאל, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'הַזְּרוֹעַ', פֵּירוּשׁ, לֵימָא – היה הפסוק יכול לומר 'זְרוֹעַ', [וְלֹא אָמַר] אֶלָּא 'הַזְּרוֹעַ', בה"א הידיעה, כְּלוֹמַר, הַזְּרוֹעַ הַיָּדוּעַ, וְהוּא זרוע שֶׁל יָמִין. ומכך שלא נאמר רק 'לחיים', אלא 'הַלְּחָיַיִם', יש ל למוד שבא הכתוב לְהָבִיא [-לרבות] צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְּבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָשִׁים, שאף הוא ניתן לכהן. ומכך שנאמר 'הַקֵּיבָה' יש ללמוד שבא הכתוב לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּיבָה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אף על פי שחלב זה שייך לכהנים, מכל מקום כֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ עַיִן יָפָה, וּנְתָנוּהָ לַבְּעָלִים.
שנינו במשנה, 'אֵיזֶהוּ לֶחִי, מן הפרק של לחי עד פיקה של גרגרת' וְכוּ'. תמהה הגמרא, וְהַתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, נוֹטְלָהּ – נוטל את הלחי, וְאֶת בֵּית הַשְּׁחִיטָה עִמָּהּ, ומשמע שנוטל בעומק הצואר יותר מן הפיקה של גרגרת שהיא בחלק העליון הקרוב ללחיים. מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, אלא מַתְנִיתִין כדעת רַבָּנָן היא, ואילו הבָּרַיְיתָּא כדעת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, ומבארת הגמרא במה נחלקו, דְּתַנְיָא בברייתא, מוּגְרֶמֶת – אם שחט את הקנה למעלה, במקום שאינו ראוי לשחיטה, פְּסוּלָה, ולכן לדבריהם אי אפשר לכנות את הטבעת העליונה של הגרגרת כ'בית השחיטה', שהרי אי אפשר לשחוט שם, הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁכְּשֵׁרָה, והיינו באופן ששחט בקצה העליון של הטבעת העליונה, אם שייר במקצתה הרי זו שחיטה כשרה, ולדבריו אותה 'פיקה של גרגרת', שהיא הטבעת העליונה, ראויה היא לשחיטה, ולכן בברייתא אמרו שזהו 'בית השחיטה', ונמצא שאין ביניהם מחלוקת כלל לענין החלק הניתן לכהן, אלא נחלקו רק לענין שחיטה, וממילא לענין הכינוי של אותו מקום בבהמה, ופוסק הרי"ף את ההלכה לענין שחיטה, וְקָיְימָא לָן כְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, שניתן לשחוט גם בטבעת העליונה [והוצרך הרי"ף להשמיע שאף שהמשנה סתמה כחכמים, מכל מקום אין הלכה כמותם], וְהַיְנוּ – וזהו הדין של 'שִׁיֵיר בְּחִיטֵי' שלמדנו לעיל (פרק א), שבסוף הקנה של הבהמה, כלפי מעלה, בתוך הטבעת הגדולה, יש סחוס כמין שני גרגרי חיטה, ואם פגע בהם בשחיטתו אך שייר חלק מהם כלפי מעלה, שחיטתו כשרה.
הַדְרָן עֲלָךְ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם
