הברייתא ממשיכה לדרוש את לשון הפסוק לגבי שילוח הקן: נאמר בפסוק 'קַן', ומכך שכתבה זאת התורה בלשון יחיד, ולא 'קיני ציפור', בא הכתוב ללמד ש'קַן' מִכָּל מָקוֹם – כל קן שהוא, ואפילו אין בו אלא ביצה אחת או אפרוח אחד, חייב בשלוח הקן. וכתבה התורה לשון 'צִפּוֹר', ולא 'עוף', כדי ללמד שדין זה נוהג רק בטְהוֹרָה, שרק היא מכונה 'צפור', וְלֹא טְמֵאָה, שלשון 'עוף' כוללת גם טהורה וגם טמאה. 'לְפָנֶיךָ', זוֹ רְשׁוּת הַיָּחִיד. 'בַּדֶּרֶךְ', זוֹ רְשׁוּת הָרַבִּים, שבין אם מצא את הקן ברשות היחיד ובין אם מצאו ברשות הרבים, חייב בשילוח. בָּאִילָנוֹת מִנַּיִן – ומנין שאף אם מצא את הקן באילן חייב בשילוח, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'בְּכָל עֵץ'. ואם מצאו בְּבוֹרוֹת, בְּשִׁיחִין וּמְעָרוֹת, מִנַּיִן שאף בזה יש מצוות שילוח, תַּלְמוּד לוֹמַר 'עַל הָאָרֶץ'. תמהה הברייתא, וְכִי מֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כָּל דָּבָר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לשם מה כתבה התורה בתחילה לשון 'לְפָנֶיךָ', 'בַּדֶּרֶךְ' (בכל עץ), שמשמע מהם שרק אם מצא ברשות היחיד או רשות הרבים חייב בשילוח, ומבארת, בא הכתוב לוֹמַר לְךָ, מַה דֶּרֶךְ שֶּׁאֵין קִנּוּיוֹ בְּיָדְךָ – אין הקן ברשותך, שאינו מצוי אצלך, אַף כָּל שֶּׁאֵין קִנּוּיוֹ בְּיָדְךָ חייב בשילוח, אך לא קן שברשותך, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה, וְצִפּוֹרִים שֶׁקִּנְּנוּ בִּטְפִיחִין [-קדרות שמניחים על החומה], וּבְבִּירוֹת – דירות ומגדלים, (ובשיחין ובמערות), וְתַרְנְגוֹלִין וַאֲוָוזִין שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס, שהוא מקום שאינו בידך, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ. אך אם קִנְנוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, שהם ברשותך, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדְּסִיוֹת שמגדלים בבתים, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.
[אָמַר מַר – שנינו בברייתא, מַה דֶּרֶךְ הוא מקום שֶּׁאֵין קִנּוּיוֹ בְּיָדְךָ, אַף כָּל שֶּׁאֵין קִנּוּיוֹ בְּיָדְךָ. מבררת הגמרא, הָא לָמָּה לִי – לשם מה הוצרך הכתוב ללמדנו זאת, הרי מְהלשון 'כִּי יִקְרָא' שבפסוק נַפְקָא [-יש ללמוד זאת], והיינו 'כִּי יִקָּרֵא' פְּרָט לִמְזֻמָּן ברשותך, הפטור משילוח. וְעוֹד קשה, אף אם לשון 'דרך' נצרכת ללמד שזהו מקום שאין הקן בידך, לשון 'לְפָנֶיךָ', המלמדת על רשות היחיד, לָמָּה לִי – לשם מה הוצרכה. מתרצת הגמרא, אֶלָּא, לשון 'לְפָנֶיךָ' באה לְאַתוּיֵי – לרבות אופן שֶׁהָיוּ בתחילה לְפָנֶיךָ, וּמָרְדוּ – וברחו, שכיון שעתה אינם בידך חייבים הם בשילוח. ולשון 'בַּדֶּרֶךְ' באה ללמד אופן שהוא כִּדבריו דְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב], (אמר) [דְּאָמַר] רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, הַמּוֹצֵא קֵן בַּיָּם, חַיָּב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מג טז) 'כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ', הרי שאף הים מכונה 'דרך', ואף בו שייכת מצות שילוח הקן.
משנה
ראה האדם עוֹף טָמֵא הרובץ על האפרוחים או על הביצים, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ – אין בו מצוות שילוח הקן, כיון שנאמר 'כי יקרא קן צפור', ולשון 'צפור' שבתורה נאמרה על עופות טהורים, שנאמר (דברים יד יא) 'כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ'. ראה האדם עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְכן אם ראה עוף טָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא, פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, כיון שנאמר 'קן צפור', שתהא הצפור המקננת טהורה, וכן נאמר 'ואת הבנים תיקח לך', כלומר, שתוכל לאוכלם, ולא שיהיו ביצים טמאות שיש להאכילם לכלבים.
