טו) הגיע במדידתו להר, אם היה הר מתלקט ממנו גבוה עשרה טפחים באורך חמש אמות, כלומר, שבגובה של עשרה טפחים יש אורך של חמש אמות, מבליעו במדידה וחוזר למדתו, ואינו מודד את השיפוע בפני עצמו, אלא מעמיד כלונסאות משני הצדדים ומודד את המרחק מצד לצד. ואם היה ההר גבוה הרבה, עד שיתלקט ממנו גובה של עשרה טפחים מתוך משך ארבע אמות, כלומר, שבתוך מרחק של ארבע אמות כבר יש גובה של עשרה טפחים, אומדו והולך לו. ואם אינו יכול להבליעו במדידה, כגון שהיה רחבו של ההר יתר מחמשים, מקדרו מעט מעט, וזה הוא שאמרו 'מקדרין בהרים', וכפי שיבואר בהלכה הבאה.
טז) כיצד מקדרין בהרים או בגיאיות שאינו יכול להבליען, אוחזין שְׁנַיִם בחבל של ארבע אמות, העליון – העומד למעלה אוחז קצתו [-את קצהו האחד] מכנגד מרגלותיו, והתחתון – העומד למטה אוחז בקצה השני כנגד לבו, וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון, והתחתון יורד ומרחיק ממנו מדת החבל, וכן מתגלגלים והולכין עד שמודדין את כולו. וכשילך המודד להבליע ההר או הגיא, על ידי שמודד את המרחק במקום שהסתיים ההר או הגיא, לא יצא במדידתו חוץ לתחום, אף שזו מדידה בעלמא, כדי שלא יראו אותו העוברים ויאמרו מדת תחומין באה לכאן, ויטעו לחשוב שמקום זה הוא בתוך תחום שבת.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
