משנה ג: חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח:
משנה ג: משנתנו ממשיכה בביאור המומים שבעין: חֲוַרְוָד – כמו טיפות לבנות בתוך העין, וְהַמַּיִם – מי שעיניו נוטפות מים המונעים את הראיה, הַקְּבוּעִים – חורוד והמים צריכים להיות קבועים כדי להחשב מום. ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם, לאחר כל עשרים ושבעה יום, ואם התרפא המום, אף שחזר אחר כך, אין זה נחשב מום קבוע, וחוזרים ומונים לו שמונים יום מעת שחזר. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים – כיצד אנו יודעים שזהו מום קבוע ולא יתרפא, אָכַל הבכור לרפואתו תבן וחציר לַח וְיָבֵשׁ, והיו עשבים אלו שֶׁל גְּשָׁמִים – צומחים מהגשם, ולא הועיל לו הדבר, [מבואר בגמרא שכאן צריך להוסיף: הרי זה מום]. אבל אם אכל עשב לַח וְעשב יָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים – שדה שמשקים אותה בידים, אף שלא התרפא, [כאן צריך להוסיף: אינו מום. ואף בעשב של גשמים], אם אָכַל תחילה את הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל את הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח, שזו היא דרך רפואתו, וצריך שיאכל בכל סעודה לפחות כגרוגרת, בתחילת אכילתו, לאחר ששתה, ולא יהיה כפות באותה שעה, ולא יהיה יחידי אלא עם חבריו, בשדה ולא בתוך העיר. ואם הושלמו כל התנאים הללו ולא התרפא, הרי זה מום קבוע.
