פסקי הלכות, מסכת חולין, פרק עשירי (ב) ופרק אחד עשר

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

יא. הרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן, ואם רצה לחלוק אותן לא יתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשנים שנאמר תתן לו שיהיה בה כדי מתנה, ואם היו של שור חולק אותן חתיכות והוא שיהיה בכל חתיכה כדי מתנה. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה יז)

יב. בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע, והקונה אותם אף על פי שאינו רשאי ה"ז מותר לאכלן מפני שמתנות כהונה נגזלות. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד)

יג. לא יחטוף הכהן המתנות ולא ישאל בפיו אא"כ נותנין לו בכבוד נוטל, ובזמן שהם רבים בבית המטבחים הצנועים מושכין ידיהם והגרגרנים נוטלין, ואם היה כהן צנוע ואין מכירין אותו שהוא כהן ה"ז נוטל כדי שיודע לכל שהוא כהן, ואין הכהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל שנאמר למשחה כדרך שאוכלים המלכים. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה כב)

יד. כהן שהיו לו חברים שנותנים לו המתנות אם רצה לזכות בהן לישראל חבירו ה"ז מזכה לו, ואף על פי שלא באו לידו, ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראל שזכה בהן, והוא שיהיה הישראל זה בדוחק ואין לו לקנות בשר, ויהיה הכהן שזכה לו חבירו, אבל אם היה הכהן שמשו של ישראל זה או שכירו או לקיטו אינה מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה בעל כרחו. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה כא)

טו. הכהנת אוכלת המתנות אף על פי שהיא נשואה לישראל מפני שאין בהן קדושה, ולא עוד אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו, אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כהנים, ואם רצה הכהן למכור המתנות או ליתנן במתנה אפילו לעכו"ם או להאכילם לכלבים מאכילם שאין בהן קדושה כלל. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה כ)

טז. אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו, או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו, אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד, אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו, וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה א)

יז. היה הכהן שותף בראש פטור מן הלחי, שותף ביד פטור מן הזרוע, שותף בבני מעיים פטור מן הקיבה, אמר לו הכהן הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך חייב בלחי, שהדבר החייב הרי הוא של ישראל. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה יב)

יח. אי זהו הזרוע, זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של ידו שהן שני איברים זה מעורה בזה, והלחיים מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת טבעת גדולה עם הלשון שביניהן הכל לכהן. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה יח)

יט. אי זהו חזה כל הרואה את הקרקע למעלה עד הצואר, למטה עד הכרס, וחותך עמה שתי צלעות אילך ואילך, ואי זהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד שהם שני איברים מעורין זה בזה, והזרוע האמורה היא זרוע של ימין, ושכנגדה ברגל הוא השוק האמור בכל מקום. (הלכות מעשה הקרבנות פרק ט הלכה י)

כ. אין מולגין אותן ואין מפשיטין אותן אלא יתנו לו בעורן ובצמרן, והקיבה בחלב שעליה ובחלב שבתוכה וכבר נהגו הכהנים להניח חלב הקיבה לבעלים. (הלכות ביכורים פרק ט הלכה יט)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת חולין, פרק אחד עשר (א)

א. מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר וראשית גז צאנך תתן לו, ולוים בכלל ישראל במצוה זו, ואין לראשית הגז זו שיעור מן התורה, ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד מששים, ואינה נוהגת אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כראשית הדגן ונוהג בחולין אבל לא במוקדשין. (הלכות ביכורים פרק י הלכה א)

ב. כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכהן, או הקדיש בהמה חוץ מגיזתה יכול יהיה חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו. (הלכות ביכורים פרק י הלכה ב)

ג. אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד, זכרים כנקבות שהצמר שלהן הוא הראוי לבגדים, היה צמרן קשה ואינו ראוי ללבישה פטורין מראשית הגז, שאין מתנה זו לכהן אלא כדי ללבוש ממנה. (הלכות ביכורים פרק י הלכה ד)

ד. היה הצמר שלהן אדום או שחור או שחום חייבות בראשית הגז, אבל אם גזז הצמר וצבעו קודם שיתן נפטר מראשית הגז, הלבינו קודם שיתן חייב להפריש אחר שלבנו, התולש צמר רחלים בידו ולא גזז חייב בראשית הגז. (הלכות ביכורים פרק י הלכה ו)

ה. ראשית הגז נוהג בכלאים ובכוי ובטרפה, אבל הגוזז את המתה פטור. (הלכות ביכורים פרק י הלכה ז)

ו. הלוקח גז צאנו של עכו"ם אחר שגזזן העכו"ם פטור מראשית הגז, לקח הצאן לגיזתן חייב אף ע"פ שגדלה הגיזה ברשות העכו"ם, ואף על פי שחוזרין הצאן לעכו"ם אחר גזיזה, הואיל והגוזז ישראל והגזיזות שלו חייב שאין החיוב אלא בשעת הגיזה. (הלכות ביכורים פרק י הלכה ט)

ז. הלוקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר מעט מצאנו להגזז המוכר חייב להפריש מן המשואר על הכל, ואף על פי שלא התחיל המוכר לגזוז, חזקה אין אדם מוכר מתנות כהונה, ואם לא שייר כלום הלוקח חייב להפריש. (הלכות ביכורים פרק י הלכה י)

ח. כמה צאן יהיה לו ויהיו חייבות בראשית הגז, אין פחות מחמש, והוא שיהיה בגיזה שלהן אין פחות ממשקל ששים סלע, ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן אין פחות ממשקל י"ב סלע, היתה אחת מהם גוזזת פחות מי"ב סלע אף על פי שחמשתן גוזזות ששים סלע או יתר הרי אלו פטורין מראשית הגז. (הלכות ביכורים פרק י הלכה יג)

ט. השותפין חייבין בראשית הגז, והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן כשיעור, אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין פטורין. (הלכות ביכורים פרק י הלכה יד)

י. מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז ורוצה לחלק לכהנים, לא יתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן כדי בגד קטן, לא שילבנו ואח"כ יתן לו אלא יתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר שנאמר תתן לו שיהיה בו כדי מתנה המועלת. (הלכות ביכורים פרק י הלכה טז)