משנה ו: אֵין בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לַמֻּדָּר מִמֶּנּוּ מַאֲכָל, אֶלָּא דְּרִיסַת הָרֶגֶל וְכֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ. אֵין בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, אֶלָּא שֶׁהַנְּדָרִים חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּנְדָבוֹת אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן:
אדם הנודר שלא יהנה מחבירו, אסור לו לקבל ממנו או מנכסיו כל הנאה שהיא. והנודר שלא יהנה ממנו הנאת מאכל אסור רק בהנאה המביאה לידי מאכל. משנתנו מבארת באילו מקרים יש חילוק ביניהם:
אֵין חילוק בֵּין הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ, לְבין המֻּדָּר מִמֶּנּוּ הנאת מַאֲכָל, שהרי כל הנאה השוה ממון אסורה אף על המודר מחבירו מאכל, כיון שבממון זה שחסך על ידי חבירו יכול הוא לקנות דבר מאכל, ונמצא שנהנה הנאת מאכל, אֶלָּא החילוק ביניהם הוא רק לענין דְּרִיסַת הָרֶגֶל – הליכה בחצר חבירו, שהמודר מחבירו הנאה אסור בזה, והמודר רק הנאת מאכל מותר, כיון שאין זו הנאה המביאה לידי מאכל, וְכן לענין שאילת כֵלִים שֶׁאֵין עוֹשִׂין בָּהֶן אֹכֶל נֶפֶשׁ, שהמודר הנאה אסור לשאול מחבירו כלים אלו, ואילו המודר הנאת מאכל רשאי לשאול כלים אלו. ומדובר במקום שאין דרך להשכיר כלים אלו, שאם הדרך היא להשכירם – הרי נהנה שחסך את דמי השכירות, ובדמים אלו יכול לקנות מאכל.
'נדר' הוא חיוב שמחייב האדם את עצמו, ואומר 'הרי עלי להביא קרבן עולה', ו'נדבה' היינו קדושה שמחיל האדם על בהמה מסוימת, ואומר 'הרי זו לקרבן עולה'.
אֵין חילוק בֵּין נְדָרִים לִנְדָבוֹת, שבשניהם אסור לאחר את הבאת הקרבן, שנאמר 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ', הרי שדיברה התורה בפסוק זה גם על נדר וגם על נדבה, אֶלָּא החילוק ביניהם הוא בכך שֶׁהַנְּדָרִים, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – אם נדר שיביא קרבן מסוים, והקדיש לכך בהמה, ואבדה, חייב להביא אחרת במקומה, שהרי אין הנודר נפטר מנידרו עד שיקריב את קרבנו. וּנְדָבוֹת, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן – אם נדב בהמה מסוימת לקרבן, ואבדה, אינו חייב להביא אחרת תחתיה, שהרי התחייב להביא רק בהמה מסוימת זו, ואבדה.
