שם עולם / חלק שני פרק ה
ניתן לדמות את האדם הלומד תורה, לסופר הכותב ספר תורה, בכמה ענינים: א. כמו שהסופר צריך לכתוב את התיבות והפרשיות לשם קדושת ספר תורה, ועל ידי זה שורה על הספר קדושה עצומה, כך צריך האדם בעת לימודו להתבונן שהוא לומד את תורת ה' הבורא את כל העולמות, וצריך ללמוד 'לשמה', והיינו למלא רצון ה', שרצונו שנדע את תורתו, ועל ידי זה יאיר אור קדושת התורה על האותיות והתיבות שנחקקות במוחו [ודי בכך שחושב כך בתחילת לימודו, וכמו שהסופר אינו צריך לכוין לשמה אלא בתחילת כתיבתו]. ב. כמו שיש חילוק בין פרשיה בודדת הכתובה על הקלף לבין ספר תורה שלם, שקדושתו כפולה ומכופלת, כך יש הבדל בין אדם היודע ולומד פרשיות בודדות מהתורה, לבין אדם הלומד את כל התורה, שאז יש על נפשו קדושת ספר תורה ממש.
