משנה ז: כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ עַד הַגְּשָׁמִים, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה:
משנה ז: אגב כך שהוזכרו במשנה הקודמת דינים מסוימים השייכים לענין רביעה שניה, מביאה משנתנו דינים אחרים, שאינם שייכים להלכות שביעית, התלויים בזמן רביעה שניה: כַּיּוֹצֵא בוֹ – דין דומה בכך שהוא תלוי ברביעה שניה, הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ 'עַד הַגְּשָׁמִים', מפרשים את כוונתו שתהיה השכירות עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. וכן הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ – מי שנדר שלא יהנה מחבירו עַד הַגְּשָׁמִים, אסור ליהנות ממנו עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. עַד אֵימָתַי עֲנִיִּים נִכְנָסִים לַפַּרְדֵּסוֹת [שלא בשנת השמיטה] כדי ליטול לקט שכחה ופאה, וכן בשנה השמינית כדי ליטול פירות של שביעית שנשארו שם, עַד שֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה. מֵאֵימָתַי נֶהֱנִין וְשׂוֹרְפִין בַּתֶּבֶן וּבַקַּשׁ שֶׁל שְׁבִיעִית, מִשֶׁתֵּרֵד רְבִיעָה שְׁנִיָּה, כלומר, כיון שתבן וקש של שביעית ראויים למאכל בהמה, יש בהם קדושת שביעית, ואסור לשורפם וליהנות מהם הנאה של איבוד, אך לאחר רביעה שניה, שכבר התבטל מה שבשדות מלהיות מאכל לחיה, בטלה קדושת שביעית מהתבן והקש שבבית, ומותר לשורפם וליהנות מהם.
