242. זוודא [-צידה] (א)

יָדוּעַ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁמּוּבָא בַּגְּמָרָא עַל מַר עוּקְבָא, שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ רָאָה אֶת חֶשְׁבּוֹן צִדְקוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, שֶׁעָלָה לְסַךְ שִׁבְעַת אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב, וְאָמַר 'אֹרְחִין רְחִיקָא וּזְוָדִין קְלִילָא', כְּלוֹמַר, הַדֶּרֶךְ רְחוֹקָה וְהַצֵּידָה מוּעָטָה, וְכַוָּנָתוֹ הָיְתָה שֶׁלֹּא הֵכִין מַסְפִּיק צֵידָה לַדֶּרֶךְ, וְלָכֵן מִיָּד חִלֵּק חֲצִי מִנְּכָסָיו לִצְדָקָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַמְּבַזְבֵּז מָמוֹנוֹ לֹא יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, זֶהוּ בְּחַיֵּי הָאָדָם, אֲבָל בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ מֻתָּר לְחַלֵּק לִצְדָקָה כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה. וְאָדָם יִרְאֶה לָעֵינַיִם, כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, לְפִי אוֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוּא הוֹלֵךְ, וּלְפִי מִסְפַּר הַיָּמִים שֶׁיִּהְיֶה בַּדֶּרֶךְ, כָּךְ צָרִיךְ לְהַקְדִּים כַּמָּה יָמִים לְהָכִין צֵידָה לְדַרְכּוֹ, וְאִם כֵּן יַחְשֹׁב כָּל אָדָם, לְפִי כָּל הַשָּׁנִים שֶׁיַּעֲמוֹד הָאָדָם בָּעוֹלָם הַבָּא, הֲרֵי אֲפִילוּ אִם יִשְׁלַח לְפָנָיו צִדְקָתוֹ אֶלֶף אֲלָפִים וְרִיבֵי רְבָבוֹת דִּינְרֵי זָהָב, לֹא יַסְפִּיקוּ לוֹ.