משנה ח: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ מְשַׁמֵּט אָנִי. אָמַר לוֹ אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו) וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה. כַּיּוֹצֵא בוֹ, רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, רוֹצֵחַ אָנִי. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט) וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ:
משנה ח: לוה הַמַּחֲזִיר למלוה חוֹב בַּשְּׁבִיעִית – לאחר שעברה השנה השביעית ונשמט החוב, יֹאמַר לוֹ המלוה 'מְשַׁמֵּט אָנִי'. ואם אָמַר לוֹ הלוה 'אַף עַל פִּי כֵן רצוני לתת לך במתנה', יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ – רשאי המלוה לקבל ממנו את הממון [ואף רשאי המלוה לפשוט את ידו לקבל את המעות בזמן שאומר לו 'משמט אני', כדי לרמוז לו שרצונו שיתן לו את המעות במתנה על אף השמיטה], שֶׁנֶּאֱמַר 'וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה', מלשון 'דיבור', ללמד שכדי לקיים את מצוות השמיטה די בדיבור בלבד, שיאמר שהוא משמט, ואחר כך יכול הוא לקבל מהלוה את פרעון החוב. כַּיּוֹצֵא בוֹ – דין דומה לכך, שאף בו דורשים את תיבת 'דבר' מלשון דיבור, רוֹצֵחַ בשגגה שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָט, וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ, יֹאמַר לָהֶם, 'רוֹצֵחַ אָנִי', ואם אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי כֵן רצוננו לכבד אותך, יְקַבֵּל מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְזֶה דְּבַר הָרוֹצֵחַ'.
