בביאור מידת הקדושה
ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחלתו עבודה וסופו גמול, תחלתו השתדלות וסופו מתנה. והיינו: שתחלתו הוא מה שהאדם מקדש עצמו, וסופו מה שמקדשים אותו, והוא מה שאמרו חז"ל (יומא ל"ט): אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות היא בכך שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי, ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלקיו, ועל דרך זה נקראו הנביאים 'מלאכים', כענין שנאמר באהרן "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא". וכן נאמר בדברי הימים (ב' ל"ו) "ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים" וגו', ואפילו בשעת התעסקו במעשים הגשמיים המוכרחים לו מפאת גופו, הנה לא תזוז נפשו מדביקותה העליון, וכענין שנאמר בתהלים (ס"ג) "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך".
