הגמרא מביאה עתה את החיוב לקרוא 'שנים מקרא ואחד תרגום': אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי מְנַחֵם, אָמַר רַבִּי אַמִּי, לְעוֹלָם יַשְׁלִים [-יסיים] אָדָם לקרוא את פָּרָשִׁיּוֹתָיו – פרשת השבוע עִם הַצִּבּוּר, כלומר, יסיים את קריאתו בזמן שהציבור קוראים פרשה זו, ויקראנה שְׁנַיִם מִקְרָא – פעמיים את לשון הפסוק, וְאֶחָד תַּרְגּוּם – ופעם אחת את תרגום אונקלוס. וַאֲפִילוּ פסוק כמו 'עֲטָרוֹת וְדִיבוֹן', שנאמרו בפסוק זה רק שמות מקומות ["עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן" (במדבר לב ג)], ואין עליו תרגום כלל [והתרגום שלפנינו הוא תרגום ירושלמי, ולא תרגום אונקלוס (רבינו יונה)], מכל מקום יש לקרוא את המקרא שלש פעמים. מסיימת הגמרא: שֶׁכָּל הַמַּשְׁלִים פָּרָשִׁיּוֹתָיו עִם הַצִּבּוּר שְׁנַיִם מִקְרָא וְאֶחָד תַּרְגּוּם, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו.
משנה
לאחר שהתבאר במשנה הקודמת זמן קריאת שמע של ערבית, מבארת המשנה עתה את זמן קריאת שמע של שחרית: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית, כלומר, מהו הזמן שנחשב 'ובקומך', לקרוא בו קריאת שמע [ואם קרא קודם לכן, לא יצא אלא בשעת הדחק (רבינו יונה)], מִזמן שיאיר אור היום בשיעור כזה שֶּׁיַּכִּיר האדם בֵּין צבע תְּכֵלֶת לְבין צבע לָבָן, שהרי יש בציציות חוט אחד של תכלת והשאר של לבן, ומזמן שיש די אור כדי שיבחין ביניהם, זהו תחילת זמן קריאת שמע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אין די בשיעור אור זה, אלא יש צורך שיהא אור בשיעור שיבחין האדם בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִּי – מין צבע הדומה לתכלת, וקשה להבחין ביניהם. וסוף זמן קריאתה הוא עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק על הדין האחרון, של סוף זמן קריאת שמע, ואוֹמֵר שסוף הזמן הוא עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת – עד שעה שלישית ביום [ולדעת רוב הראשונים היינו בשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק הוא שעה זמנית], וטעמו, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, ואם כן אף זמן זה הוא בכלל 'ובקומך' האמור בתורה. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וָאֵילָךְ – לאחר שלש שעות, אף שלא יצא ידי חובת קריאת שמע, מכל מקום לֹא הִפְסִיד ברכותיה, שיכול לברך לפניה ולאחריה, ויש לו שכר גם על הקריאה עצמה, כְּאָדָם שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה.
גמרא
הגמרא מביאה שיטות תנאים נוספות בענין זמן קריאת שמע של שחרית. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, זמן קריאת שמע של שחרית הוא כאשר יש אור בשיעור כזה, כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר – יבחין ויבדיל בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב, שיש דמיון ביניהם. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הזמן הוא כשיאיר היום כְּדֵי שֶׁיַּכִּיר בֵּין חֲמוֹר לְבין עָרוֹד – חמור הבר, שהם דומים מאד. אֲחֵרִים אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה את חֲבֵרוֹ שמכירו קצת (ירושלמי) בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וְיַכִּירֶנּוּ. אָמַר רַב הוּנָא, הֲלָכָה כַּאֲחֵרִים.
אָמַר אַבַּיֵּי, לְענין תְפִלִּין, שיש להניחם רק לאחר הנץ החמה, יש לנהוג כַּאֲחֵרִים, שרק לאחר שיכיר את חבירו ממרחק של ארבע אמות הוא זמן הנחת תפילין. אבל לִקְרִיאַת שְׁמַע, יש לנהוג כְּוָתִיקִין, ומבארת הגמרא מהו זמן 'ותיקין', דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וָתִיקִין – המדקדקים במצוות, הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ – את קריאת שמע, עִם הָנֵץ הַחַמָּה – מעט קודם להנץ החמה.
מביאה הגמרא ברייתא המסייעת לאביי: תַּנְיָא נָמִי הֲכִי – שנינו כך אף בברייתא, וָתִיקִין הָיוּ גּוֹמְרִין אוֹתָהּ – את קריאת שמע עִם הָנֵץ הַחַמָּה, והטעם שנהגו כן, אף שגם הם מודים שניתן לקרוא קריאת שמע קודם לכן, כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה, וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם. ולהלן יבואר מהיכן לומדים שיש ענין לסיים קריאת שמע עם הנץ החמה. וטעמם של הותיקין, כיון שאם יקראו את שמע בתחילת זמנה, יצטרכו לשהות עד הנץ החמה כדי שיוכלו להתפלל תפילת שמונה עשרה עם הנץ החמה, שזהו הזמן הראוי לתפילה, ולכן היו מדקדקים לקרותה סמוך להנץ החמה, ומיד בסיום קריאת שמע הנצה החמה והתפללו שחרית בזמן שהוא ודאי יום (רבינו יונה).
אָמַר רַבִּי זֵירָא, מַאי קְרָאָה – מאיזה פסוק ניתן ללמוד שמצוה לנהוג כמנהג ותיקין, שנאמר (תהלים עב ה) 'יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ', כלומר, יתחילו את התפילה, שהיא היראה מפני ה', עם הנץ החמה. (תוספות הרא"ש). [ורש"י פירש ש'ייראוך' היינו שיקבלו עול מלכותך בקריאת שמע, סמוך לנץ החמה].
אומר הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, שהזמן הראוי לקריאת שמע ותפילה הוא כותיקין. אך מוסיף הרי"ף: אֶלָּא מִיהוּ לֵית כָּל אֱינָשׁ יָכוֹל לְכִוּוּנֵי וּלְמֶעְבַּד כִּי הָא מִילְּתָא – ואמנם אין כל אדם יכול לכוון את הזמן ולעשות כן, וַאֲפִילוּ הֲכִי – ואף שאי אפשר לדקדק לסיים את קריאת שמע וברכותיה בדיוק עם הנץ החמה, מכל מקום מִצְוָה לְמִקְרֵי – לקרוא קריאת שמע קֹדֵם הָנֵץ הַחַמָּה מְעַט, ולא בתחילת הזמן המותר לקריאת שמע, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל שחרית אֶלָּא לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, שֶׁנִּמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עִם הָנֵץ הַחַמָּה דַּוְקָא – בדיוק, כיון שמלבד המעלה שיש בתפילה עם הנץ החמה, יש מעלה להתפלל ביום, ולא קודם הנץ החמה, אף שאם התפלל אחר עלות השחר יצא ידי חובתו.
