הרי"ף מביא עתה את סוגית הגמרא להלן, בענין השכמה לבית הכנסת: גָּרְסִינַן – למדנו להלן בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת (מז:), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לבוא לְבֵית הַכְּנֶסֶת, כְּדֵי שֶׁיִּמָנֶה מֵעֲשָׂרָה רִאשׁוֹנִים, והטעם לכך, שֶׁאֲפִילוּ מֵאָה בני אדם בָּאִין אַחֲרָיו להתפלל, אותו שבא מעשרה ראשונים נוֹטֵל שְׂכַר כּוּלָּם, והטעם שהוא נוטל שכר רב כל כך, כיון שהוא גרם להשראת השכינה בבית הכנסת, שאינה שורה אלא כשיש שם עשרה בני אדם.
משמע מלשונו של רבי יהושע בן לוי שהעשרה ראשונים מקבלים את השכר של כולם, ואותם שבאו אחריהם אינם מקבלים שכר. תמהה הגמרא שם: 'שְׂכַר כּוּלָּם' סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שכן הוא הדבר, שהוא נוטל את שכרם של אלו שבאים אחריו להתפלל. מתרצת הגמרא: אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לפרש את הברייתא, כל אחד מאותם עשרה ראשונים, נוֹטֵל שָׂכָר כְּנֶגֶד כּוּלָּם – כפי השכר שכל הבאים אחריהם יקבלו, כך יקבל הוא לבדו, אך אינו מגרע זאת משכרם.
דין נוסף מעניני התפילה בבית הכנסת: אָמַר רַב חִסְדָּא, לְעוֹלָם [-תמיד] יִכָּנֵס האָדָם לתוך בית הכנסת שִׁיעוּר רוחב של שְׁנֵי פְתָחִים, והיינו שמונה טפחים (רבינו יונה), וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל, ולא יעמוד סמוך לפתח ויתפלל, שאז נראית עליו התפילה כמשאוי, שרוצה למהר ולצאת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח לד) 'לִשְׁמוֹר מְזוּזוֹת פְּתָחָי', ו'פתחי' לשון רבים, שיש לאדם להכנס שיעור שני פתחים ולהתפלל [אמנם אם זהו מקומו הקבוע, אף שהוא קרוב יותר לפתח, מותר (רבינו יונה)].
הגמרא מביאה מימרות נוספות בענין בית הכנסת: אָמַר לֵיהּ רָבָא לְרַפְרָם בַּר פָּפָּא, לֵימֶא לָן מַר מֵהֲנָךְ מִילֵּי מֵעַלְיָאתָא – יאמר לנו אדוני מאותם דברים מעולים דַּאֲמַרְתְּ לָן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא – שאמרת לנו בשם רב חסדא, בְּמִילֵּי דְבֵי כְּנִישְׁתָא – בעניני בית הכנסת. אָמַר לֵיהּ רפרם בר פפא לרבא, הָכִי [-כך] אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב – כיצד נדרש הפסוק (תהלים פז ב) 'אוֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכָּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב', כך יש לדורשו, אוֹהֵב ה' שְׁעָרִים הַמְּצוּיָנִין [-שמתאספים בהם רבים] בַּהֲלָכָה, יוֹתֵר מִכָּל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וְהַיְינוּ דְּאָמַר – וכעין זה הוא מה שאמר רַבִּי חִיָיא בַּר אַמִּי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָא, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אֵין לוֹ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד.
הגמרא עוסקת כעת במעלת התפילה במקום לימוד התורה: רַב אַמִּי וְרַב אַסִּי, אַף עַל גַּב דַּהֲווּ לְהוּ תְּלֵיסַר בֵּי כְּנִישְׁתָא – אף שהיו להם שלשה עשר בתי כנסת בְּעירם טְבֶרְיָא, לֹא הָווּ מַצְלוּ אֶלָּא בֵּינֵי עַמּוּדֵי – לא היו מתפללים אלא בין העמודים שבית המדרש נשען עליהם, הֵיכָא דְּיָתְבִי וְגָרְסֵי – במקום שבו היו עוסקים בתורה.
אָמַר אַבַּיֵּי, מֵרֵישׁ – בתחילה, הֲוַאי גָּרִיסְנָא בְּגוֹ בֵּיתָאִי – הייתי עוסק בתורה בתוך ביתי, וּמַצְּלִינָא בְּבֵי כְּנִישְׁתָא – ומתפלל בבית הכנסת, אך כֵּיוָן דְּשַׁמְעִיתָא לְהָא – אך לאחר ששמעתי מימרא זו דְּאָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַמִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא, שיש לאדם להתפלל במקום שבו הוא עוסק בתורה, לֹא הֲוַאי מַצְּלִינָא אֶלָּא הֵיכָא דַּהֲוַאי גָּרִיסְנָא – איני מתפלל אלא במקום שבו אני לומד תורה [לדעת תוספות דין זה הוא אף אם אין לו שם מנין, ולדעת הרמב"ם זהו דוקא כשיש לו שם מנין, והחידוש הוא שמקום הלימוד עדיף מבית הכנסת, אף שבבית הכנסת יש רוב עם (רבינו יונה)].
הגמרא מבארת עתה את האיסור לצאת מבית הכנסת בעת קריאת התורה: וְאָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַמִּי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָא, מַאי דִּכְתִיב – כיצד נדרש הפסוק (ישעיה א כח) 'וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ', באילו בני אדם מדובר. ומבאר, זֶה אדם הַמֵּנִיחַ סֵפֶר תּוֹרָה כְּשֶׁהוּא פָתוּחַ, בעת קריאת התורה, וְיּוֹצֵא, שעונשו כליה. אומרת הגמרא, רַבִּי אַבָּהוּ, נָפִיק בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא – היה יוצא בין אדם לאדם העולה לתורה, שכיון שבאותה עת אין קוראים בתורה, לא נאמר בזה האיסור.
מביאה הגמרא ספק בנידון זה: בָּעִי [-הסתפק] רָבָא, בֵּין פְּסוּקָא לִפְּסוּקָא – בין פסוק לפסוק, מַאי – האם מותר לצאת, כלומר, בזמנם היו קוראים פסוק ומתרגמים אותו, כדי שיבינו הכל, והסתפק רבא האם באותה שעה שמתרגמים את הפסוק הקודם, ועדיין לא התחילו לקרוא את הפסוק הבא, הרי זה כ'בין גברא לגברא', ויהא מותר לצאת, או לא. אומרת הגמרא, תֵּיקוֹ – תעמוד שאלה זו בספק, שלא נפשטה.
אומרת הגמרא: רַב שֵׁשֶׁת, בעת קריאת התורה, הֲוָה מְהַדַּר אַפֵּיהּ – היה מסובב פניו לצד אחר, וְגָרִיס – ולומד, אָמַר – וביאר רב ששת את מעשיו, אֲנָן בְּדִידָן וְאִינְהוּ בְּדִידְהוּ – אנו עוסקים בשלנו, והם בשלהם, ולא הצריך את עצמו להקשיב לקריאת התורה עם הציבור. מוסיף הרי"ף: וְאֲמוּר רַבָּנָן – וביארו רבותינו, דדַּוְקָא רַב שֵׁשֶׁת היה רשאי לנהוג כן, כיון דְּתוֹרָתוֹ אֻמָּנוּתוֹ, ולא היה פוסק מלימודו לשום דבר, ולכן אף לקריאת התורה לא הוצרך לפסוק, אֲבָל לשאר בני אדם אסור לעשות כן, ואף לְהוֹרוֹת הלכה לְאָדָם שֶׁשּׁוֹאֵל לְפִי שָׁעָה, אוֹ לְפָרֵשׁ דָּבָר בדברי תורה, אָסוּר, דְּהָא אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, כֵּיוָן שֶׁנִּפְתַּח סֵפֶר תּוֹרָה לקריאת התורה, אָסוּר לְסַפֵּר – לדבר, ואֲפִילוּ בִּדְבַר הֲלָכָה.
