יש להתבונן, מדוע ציותה התורה על האדם שלא להפסיק אפילו רגע אחד מלימוד התורה, ואפילו כשהולך בדרך וכדומה אינו רשאי להפסיק מלימודו. וכדי להבין זאת יש למשול משל למלך גדול היושב בהיכל מפואר ומתנהג בעושר גדול, וכל בני ביתו אהובים עליו ויקרים בעיניו ומסובים בביתו בפאר והדר, וביום מן הימים שלח את בנו לזמן רב למדינה רחוקה, ששם עליו להתחבר עם אנשים מגושמים ופשוטים, וללבוש מלבושים עבים וגסים מחמת הקור, ולאכול מאכלים גסים שאינו רגיל בהם. הרי כל מי שיתבונן בדבר יבין שלא היה המלך עושה זאת אם לא שיש לו בכך תכלית מעולה, וכגון שבאותו מקום מצויים אבנים טובות ויהלומים בשפע, ולאחר שישהה שם הבן זמן מסוים ויאסוף הון עצום בקלות, יחזור לביתו לחיות חיים מרווחים, ויהיה לחן ולתפארת בעיני הכל.
והנמשל לכך, כי הנה נשמת האיש היהודי חצובה מתחת כסא הכבוד, ובהיותה שם הרי היא נהנית מזיו השכינה, וכל ישראל בבחינת בנים לה', וה' הוא מקור החסד והטוב, ובפרט לישראל, ואם כן יפלא מדוע שלח ה' את הנשמה הטהורה למרחק גדול כל כך עד העולם הזה המגושם והחומרי, וצריכה הנשמה להתלבש בגוף חומרי העשוי עפר מן האדמה, ולאכול מאכלים גסים בהתאם למציאותה, הלא בודאי נעשה הדבר לתכלית חשובה מאד. והיא, שקודם שיורדת הנשמה לעולם, כל ההנאות הרוחניות שלה הן בבחינת 'מתנת חינם', ויש בושה לקבל תמיד מתנות חינם, ולכן ראה ה' בחכמתו שטוב לנשמה לרדת לעולם הזה, ולעמול על קיום התורה והמצוות בתוך הקשיים והנסיונות שיש בעולם הזה, בהיות שהשגחת ה' והנהגתו מוסתרים מעין האדם, ויש לו נסיון בקיום המצוות, ועל ידי זה לקנות לעצמה חלק בעולם הבא ללא בושה.
