הגמרא מביאה עתה מחלוקת אמוראים האם מותר לאדם להחמיר כדברי בית שמאי, הגם שאין הלכה כדבריהם: תָּנֵי [-שָנָה] רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל, הָעוֹשֶׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שהיטה וקרא בערבית או עמד וקרא בשחרית, עָשָׂה – יצא ידי חובתו, והעושה כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל, עָשָׂה – גם כן יצא ידי חובתו, ויכול האדם לנהוג בענין זה כרצונו. וטעמו, כי אף שהלכה כבית הלל, הרי בית הלל עצמם סוברים שרשאי האדם לקרוא קריאת שמע בכל דרך שהיא ואף כשהוא נוטה על צידו, ולכן מותר גם לכתחילה להטות כדי לקרוא קריאת שמע של ערבית, כדברי בית שמאי. וְרַב יוֹסֵף אָמַר, הָעוֹשֶׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, שהיטה כדי לקרוא בערבית או עמד כדי לקרוא בשחרית, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם – גזרו חכמים שלא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולקרוא [ומה שאמרו בית הלל שרשאי לקרוא קריאת שמע אף כשהוא מוטה, היינו כשהיה במצב זה קודם לכן, אבל אם היטה במיוחד כדי לקרוא קריאת שמע, לא יצא ידי חובה].
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הוסיף ואָמַר, הָעוֹשֶׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי בענין זה, חַיָּב מִיתָה, דִּתְנָן – שכך שנינו במשנה, אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָּא [-הולך] בַּדֶּרֶךְ, וְהִטֵּיתִי את עצמי לִקְרוֹת קריאת שמע של ערבית כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְּעַצְמִי – הסתכנתי בכך מִפְּנֵי הַלִּיסְטִים. אָמְרוּ לוֹ החכמים, כְּדַאי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ – אם אכן היו הליסטים פוגעים בך, היה הדבר ראוי לך כעונש על כך שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל, שהלכה כדבריהם, הרי שהעובר על דברי בית הלל חייב מיתה. והטעם שהחמירו בזה, כיון שכוונתו בכך לסתור את דברי בית הלל, שנפסקה הלכה כדבריהם (רבינו יונה).
משנה
משנתנו עוסקת בדיני ברכות קריאת שמע, שתיקנו חכמים לברך בבוקר ובערב: בַּשַּׁחַר – בקריאת שמע של שחרית, מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ – לפני קריאת שמע, והיינו ברכת יוצר אור ואהבה רבה, וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, והיא ברכת אמת ויציב. וּבָעֶרֶב – בקריאת שמע של ערבית, מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ, והם ברכת המעריב ערבים ואהבת עולם, וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ, ואותם שתים לאחריה שבערבית, אַחַת אֲרֻכָּה, זו ברכת 'אמת ואמונה', שפותחת ב'ברוך' וחותמת ב'ברוך', וְאַחַת קְצָרָה, זו ברכת 'השכיבנו', שרק חותמת ב'ברוך', אך אינה פותחת ב'ברוך'.
אומרת המשנה כלל בכל הברכות שתיקנו חכמים: מָקוֹם – בברכה שֶׁאָמְרוּ חכמים לְהַאֲרִיךְ, והיינו לפתוח ב'ברוך', אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. ובברכה שאמרו לְקַצֵּר, ולא לפתוח ב'ברוך', אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. ברכה שאמרו לַחְתֹּם בה ב'ברוך אתה ה", אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. ברכה שאמרו שֶׁלֹּא לַחְתֹּם בה, וכגון ברכת המצוות וברכת הפירות, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם [ודין זה שייך בכל שאר הברכות, אך לא בברכות קריאת שמע, שכולן חותמות ב'ברוך'].
גמרא
התבאר במשנה שתיקנו חכמים ברכות לפני ואחרי קריאת שמע, עתה מבררת הגמרא מה הן אותן ברכות. שואלת הגמרא: מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח הברכה הראשונה שלפני קריאת שמע של שחרית. משיבה הגמרא: אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא, אומר 'יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ', כלשון הפסוק בישעיה (מה ז). שואלת הגמרא: וְנֵימָא – ומדוע לא נאמר נוסח זה, 'יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא נֹגַהּ', שאף נֹגַהּ משמעותו 'אור', ונוסח זה מתאים יותר לזמן שחרית, שיש בו אור, ומדוע מזכירים בו את החושך. משיבה הגמרא: אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָא, אומרים בדוקא נוסח זה, כְּדֵי לְהַזְכִּיר מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, וּמִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה, ומבארת הגמרא, מזכירים מִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם בכך שאומרים 'יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ', ומזכירים מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה בכך שאומרים בברכות של ערבית 'גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר'. [והטעם שיש צורך להזכיר מידת לילה ביום ומידת יום בלילה, כדי להוציא מליבם של המינים האומרים שמי שברא אור לא ברא חושך (רבינו יונה)].
ממשיכה הגמרא ומבררת: בְּרָכָה שְׁנִיָּה של קריאת שמע בשחרית, מַאי הִיא – מה הנוסח שאומרים בה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, זו הברכה הפותחת במילים 'אַהֲבָה רַבָּה'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי – וחכמים אומרים, נוסח הפתיחה הוא 'אַהֲבַת עוֹלָם'. מסייעת הגמרא מברייתא לדעת חכמים: תַּנְיָא נָמִי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, כדברי חכמים, אֵין אוֹמְרִין בברכה זו לשון 'אַהֲבָה רַבָּה', אֶלָּא 'אַהֲבַת עוֹלָם', וְכֵן הוּא אוֹמֵר – וכן לשון הפסוק (ירמיה לא ג) 'וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ'. אומר הרי"ף: וְקַיְימָא לָן כְּרַבָּנָן – ואנו פוסקים הלכה כדברי חכמים, שאומרים 'אהבת עולם'. שואל הרי"ף על דברי עצמו: וְהַאי דְּאָמְרִינַן – ומה שמבואר בגמרא לְקַמָּן, בהמשך הסוגיא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הִשְׁכִּים לִשְׁנוֹת קֹדֶם שֶׁיִּקְּרָא קְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ לְבָרֵךְ ברכות התורה, אבל לְאַחַר שֶׁקָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ ברכות התורה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך, לפי שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּברכת 'אַהֲבָה רַבָּה', שמוזכר בה נוסח מעין ברכת התורה, שאומרים בה 'ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך', ועל כל פנים מלשון הגמרא משמע שההלכה היא שמברכים בלשון 'אהבה רבה', ולא 'אהבת עולם'. מיישב הרי"ף: הַהוּא מֵימְרָא דִּשְׁמוּאֵל הוּא – דין זה הוא הרי מדברי שמואל, דְּהוּא מָארֵיהּ דִּשְׁמַעְתָּא קַמַּיְיתָא – ושמואל עצמו הוא בעל הדעה הסוברת שאומרים 'אהבה רבה', כמבואר כאן [שאמר כן רב יהודה בשמו], וְרַבָּנָן פְּלִיגוּ עָלֶיה – ונחלקו עליו חכמים לעיל ואמרו שהנוסח הוא 'אהבת עולם', וּכְבָר אִידְחַיָא לָהּ הָא דִּשְׁמוּאֵל – וכבר דחתה הגמרא לעיל את דברי שמואל, דְּתַנְיָא כְּוָתַיְיהוּ דְּרַבָּנָן – שהרי שנינו בברייתא כדברי חכמים, שיש לומר 'אהבת עולם', וְכָל מַאי דְּמִשְׁתְּכַחַת בָּתַר הֲכִי – וכל מה שתמצא בהמשך דברי הגמרא, שנקטה לשון 'אַהֲבָה רַבָּה', אין זו ראיה שכך סוברת הגמרא להלכה, אלא אָעִיקְרָא דִּשְׁמוּאֵל גָּרִיר – נקטה הגמרא נוסח זה אגב דברי שמואל, שעל דבריו נסובה הסוגיא, אך אין בזה משום הכרעה לגבי נוסח 'אהבה רבה' או 'אהבת עולם'.
