דין נוסף בהלכות ברכות קריאת שמע: אָמַר רַבָּה בַּר חֲנִינָא סַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, כָּל מי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר 'אֱמֶת וְיַצִּיב' בְּשַׁחֲרִית כפי הנוסח שתיקנו חכמים, וֶ'אֱמֶת וֶאֱמוּנָה' בְּעַרְבִית בנוסח שתיקנו חכמים, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ של אמירת ברכה זו של קריאת שמע, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צב ג) 'לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת', ואף ברכת 'אמת ויציב' כולה עוסקת בחסדים שעשה ה' עמנו ועם אבותינו, ובברכת 'אמת ואמונה' אנו אומרים את אמונתינו שה' יקיים את הבטחתו לגאול אותנו.
הגמרא מביאה מימרא נוספת בשם רב, בענין הכריעות וההשתחוויות בתפילת שמונה עשרה: וְאָמַר רַבָּה בַּר חֲנִינָא סַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, הַמִּתְפַּלֵּל, כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ – בברכות בהן תיקנו חכמים כריעה, והיינו בברכת 'מגן אברהם' ו'מודים', כּוֹרֵעַ בְּאמירת המילה 'בָּרוּךְ', וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף מכריעתו, זוֹקֵף בְּאמירת השֵׁם. מבארת הגמרא: אָמַר שְׁמוּאֵל, מַאי טַעֲמָא דְּרַב – מה טעמו של רב, שיש לזקוף באמירת השם, כיון דִּכְתִיב (תהלים קמו ח) 'ה' זוֹקֵף כְּפוּפִים'.
מביאה הגמרא הנהגה בצורת הכריעה: רַב שֵׁשֶׁת, כִּי הֲוָה כָּרַע – כשהיה כורע, כָּרַע כְּחִזְרָא – כמקל שביד האדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת, כך היה מכופף את ראשו וגופו בבת אחת, וְזָקַף כְּחִוְּיָא – והיה מזדקף כנחש, שתחילה מגביה את ראשו ואחר כך את גופו, כדי שלא תיראה הכריעה כמשאוי עליו, שרוצה למהר ולסיימה.
הגמרא מביאה מימרא נוספת בשם רב, בענין אמירת 'המלך הקדוש' ו'המלך המשפט' בעשרת ימי תשובה: וְאָמַר רַבָּה בַּר חֲנִינָא סַבָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם – חותם האדם בתפילת שמונה עשרה 'הָאֵל הַקָּדוֹשׁ' וּ'מֶלֶךְ אוֹהֵב צְדָקָה וּמִשְׁפָּט', חוּץ מֵעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וראש השנה ויום הכפורים בכלל, שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל – אומר בתפילתו 'הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ' וְ'הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט', לפי שבימים אלו מראה הקדוש ברוך הוא את מלכותו בעולם (רש"י). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אֲפִילוּ בעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, בדיעבד, אִם אָמַר 'הָאֵל הַקָּדוֹשׁ' וְ'הָאֵל הַמִּשְׁפָּט', יָצָא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו ה טז) 'וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה' וגו', והרי פסוק זה נאמר על עשרת ימי תשובה, שאז שייך לומר ויגבה ה' במשפט, ואף על פי כן נאמר בפסוק 'האל הקדוש'. ומבררת הגמרא, מַאי הֲוֵי עָלָה – מה היא מסקנת הדין בזה. וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שצריך לומר 'הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ' וְ'הַמֶּלֶךְ הַמִּשְׁפָּט'.
אומר הרי"ף: וּמִדְאַסִּיקְנָא הֲכִי – ומכך שהסיקה כן הגמרא להלכה, אף שהכל מודים שלכתחילה יש צורך באמירת לשון 'המלך', שהרי ממה שאמר רבי אלעזר 'יצא' משמע שהוא מודה שלכתחילה צריך לומר המלך ורק בדיעבד יצא, ואם כן כשנפסק שצריך לומר המלך, הכוונה שאם אמר 'האל הקדוש' גם בדיעבד לא יצא, ושְׁמַע מִנָּהּ – ויש ללמוד מכאן דְּלֵיתָא לִדְרַבִּי אֶלְעָזָר – שאין הלכה כרבי אלעזר, דְּאָמַר רבי אלעזר, שאִם אָמַר האדם 'הָאֵל הַקָּדוֹשׁ' וְ'הָאֵל הַמִּשְׁפָּט' יָצָא, אֶלָּא האומר לשון זו בעשרת ימי תשובה לֹא יָצָא, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא, צָרִיךְ לַחְזֹר לברכות אלו ולאומרם כהוגן, ואם סיים תפילתו חוזר ומתפלל, וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.
הַדְרָן עָלָךְ מֵאֵימָתַי
