הסוגיא שלפנינו עוסקת בדיני 'ברכות התורה', ומבררת לפני איזה לימוד יש חיוב לברך ברכות התורה, וכן מה הוא נוסח הברכות. אָמַר רַב הוּנָא, לְמִקְרָא – לפני לימוד תורה שבכתב, צָרִיךְ לְבָרֵךְ ברכות התורה, אבל לְמִשְׁנָה (ולתלמוד), שזו תורה שבעל פה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, גם לְמִשְׁנָה צָרִיךְ לְבָרֵךְ, אבל לְתַלְמוּד אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר, אֲפִילוּ לְתַלְמוּד צָרִיךְ לְבָרֵךְ, כיון שבו מיישבים את דברי המשניות, וממנו יוצאת הוראה, אבל לְמִדְרָשׁ – דרישת הפסוקים שבתורה, ללמוד מהם הלכות שונות, כגון ספרי וספרא, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וְרַב אָמַר, אֲפִילוּ לְמִדְרָשׁ נָמִי – גם כן צָרִיךְ לְבָרֵךְ. וכך נהג רב עצמו, דְּאָמַר רַב חִייָּא בַּר אָשִׁי, זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב – פעמים רבות הייתי עומד לפני רב, לְתַנּוֹיֵי פִּרְקִין בְּסִפְרָא דְבֵי רַב – כדי ללמוד ממנו את פרקינו ב'ספרא דבי רב', שיש בו מדרשי מקראות, וְקָדַם וּמָשֵׁי יָדֵיהּ – ומקדים ונוטל ידיו וּמְבָרֵךְ ברכות התורה, וּמָתְנֵי לָן פִּרְקִין – ורק אחר כך הוא שונה לנו את פרקינו ב'ספרא דבי רב', הרי שהוא סובר שאף לימוד מדרשים מצריך ברכת התורה. אומר הרי"ף: וְכָתַב רַבֵּנוּ הַאי גָּאוֹן זצ"ל, דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב – שההלכה כדברי רב, שכל לימוד מצריך ברכות התורה, ואף מדרשים, וּמִנְהָגָא כְּוָתֵיהּ – ואף המנהג הוא כדברי רב.
מבררת הגמרא את נוסח הברכות: מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח ברכות התורה. אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר אָשִׁי, כך הוא מברך, 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה'. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, כך מברכים, 'הַעֲרֶב נָא ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתֶךָ בְּפִינוּ, וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ, בָּרוךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל'. וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר, כך מברכים, 'בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה'. אומרת הגמרא, וְהָא – ונוסח זה דְּרַב הַמְנוּנָא, מְעֻלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת הִיא, לפי שיש בה שבח לה' וקילוס לישראל (נמוקי יוסף). אָמַר רַב פַּפָּא, הִלְכָּךְ – כיון שנאמרו בברכה זו כמה נוסחאות, נֵימְרִינְהוּ לְכֻלְּהוּ – יש לאדם לברך את שלשת הברכות בכל יום [ותיקנו ברכת 'אשר בחר' על לימוד המקרא, וברכת 'והערב' על לימוד המשנה, וברכת על דברי תורה' על לימוד המדרש, וכמו שהתבאר לעיל שכל אלו צריכים ברכה (רבינו יונה ה:)].
שנינו במשנה: 'מקום שאמרו לַחְתֹּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם'. הגמרא דנה בברכה שפתחו בה בלשון אחת, וסיימוה בלשון אחרת: פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, הֵיכָא דְּנָקֵיט כָּסָא דְּחַמְרָא בְּיָדֵיהּ – במקום שנטל האדם כוס יין בידו, שברכתו 'הגפן', וְקָסָבַר דְּשִׁיכְרָא הוּא – והיה סבור שהוא כוס שיכר, שברכתו 'שהכל', פָּתַח וּבָּרִיךְ בִּדְשִׁיכְרָא – התחיל ובירך 'שהכל', וְתוך כדי הברכה, לאחר שאמר 'שהכל נהיה בדברו', סִיֵּם בִּדְחַמְרָא – בברכת 'הגפן', ונמצא שאמר 'שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן', יָצָא ידי חובתו. והטעם לכך, דְאֲפִילוּ סִיֵּם – כיון שאפילו אם היה מסיים בִּדְשִׁכְרָא – בברכת שהכל, יָצָא, דִּתְנָן – שהרי שנינו במשנה (מ.) 'וְעַל כֻּלָּם אִם אָמַר שֶׁהַכֹּל נִהְיֶה בִּדְבָרוֹ, יָצָא'. אֶלָּא באופן זה יש להסתפק, הֵיכָא דְּנָקִיט כָּסָא דְּשִׁכְרָא בְּיָדֵיהּ – באופן שהחזיק בידו כוס של שיכר, שברכתה שהכל, וְקָסָבַר דְּחַמְרָא הוּא – והיה סבור שהוא כוס של יין, פָּתַח בִּדְחַמְרָא – התחיל את הברכה ואמר 'בורא פרי הגפן', וּלאחר מכן סִיֵּם בִּדְשִׁכְרָא, ואמר 'שהכל נהיה בדברו', מַאי – מה דינו, בָּתַר פְּתִיחָה אָזְלִינַן – האם הולכים אחר הפתיחה, והיא לא היתה כראוי, כיון שאמר 'בורא פרי הגפן', והרי אין ברכת 'הגפן' פוטרת את השיכר, אוֹ בָּתַר חֲתִימָה אָזְלִינַן – או שהולכים אחר חתימת הברכה, והיא היתה כדין, שהרי בירך 'שהכל', כדין. אומר הרי"ף: וְלָא אִיפְשִׁיטָא – ולא פשטה הגמרא ספק זה, וְלכן לְקוּלָּא עָבְדִינַן – נוקטים בזה לקולא, וְלֹא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ – ואין מחזירים אותו [כיון דִּסְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקוּלָּא].
התבארו לעיל נוסחאות ברכות קריאת שמע של שחרית ושל ערבית. הגמרא דנה עתה במי שטעה בהם: תַּנְיָא – שנו חכמים בברייתא, בְּשַׁחֲרִית, אם פָּתַח האדם בְּ'יוֹצֵר אוֹר', כראוי, וטעה וְסִיֵּם בחתימת הברכה בְּ'מַעֲרִיב עֲרָבִים', שזו החתימה של ערבית, לֹא יָצָא, כיון שלא אמר את חתימת הברכה הנכונה. אך אם פָּתַח בְּ'מַעֲרִיב עֲרָבִים', שלא כדין, וְסִיֵּם בחתימת הברכה בְּ'יוֹצֵר אוֹר', כדין, יָצָא, כיון שחתם כהוגן. בְּעַרְבִית, אם פָּתַח בְּלשון מַעֲרִיב עֲרָבִים, כראוי, וְסִיֵּם בְּחתימת יוֹצֵר הַמְּאוֹרוֹת, שלא כדין, לֹא יָצָא, שהרי לא חתם כהוגן. אך אם פָּתַח בְּיוֹצֵר אוֹר, וְסִיֵּם בְּ'מַעֲרִיב עֲרָבִים', כראוי, יָצָא, שהרי חתם כהוגן. מסכמת הברייתא: כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חִתּוּם בְּרָכוֹת, שאם חתם כדין, יצא. ואם חתם שלא כדין, לא יצא [הראשונים נחלקו בביאור הלשון 'חיתום ברכות', לדעת הרא"ש היינו חתימתה של פתיחת הברכה, שאמר תחילה את הלשון שאינה נכונה ואחר כך תיקן ואמר כלשון הראויה, ואילו לדעת הרמב"ן הכוונה לחתימה ממש, של סיום הברכה].
מבררת הגמרא: לשון 'הַכֹּל' שנקטה הברייתא, לְאִיתוּיֵי מַאי – מה היא באה לרבות. משיבה הגמרא: לְאִיתוּיֵי הֵיכָא דְּאָכַל תָּמְרֵי וְסָבַר דְּנַהֲמָא אָכַל – לרבות אופן שאכל תמרים, וטעה וחשב שאכל לחם, פָּתַח וּבָרִיךְ בִּדְנַהֲמָא – והתחיל לברך ברכת המזון, וְסִיֵּם בִּדְתָמְרֵי – ולאחר שאמר 'הזן את העולם' נזכר ובירך ברכה מעין שלש [כפירוש הרא"ש הנ"ל], כראוי לתמרים, שיָצָא. דאִי נָמִי סִיֵּם בִּדְנַהֲמָא – שהרי אף אם היה מברך באמת ברכת המזון, גם כן יָצָא, ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – ומדוע באמת המברך ברכת המזון על אכילת תמרים יוצא ידי חובתו, כיון דתָּמְרֵי נָמִי מֵיזָן זַיְינֵי – אף התמרים מזינים את האדם, כמו פת.
