פרשת יתרו
"אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב)
מצוות עשה להאמין שיש לעולם אלו-ה אחד, שהמציא את כל הנמצא, ומכוחו וחפצו היה כל מה שהווה ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו את התורה. שנאמר בתחילת נתינת התורה 'אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' וגו'. ופירוש הפסוק, כאילו נאמר תדעו ותאמינו שיש לעולם אלו-ה, כי מילת 'אנכי' מורה על המציאות. ומה שנאמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' בא ללמד, שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם ברצוני ובהשגחתי, כמו שהבטיח ה' לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.
שורש מצוה זו אין צריך באור, ידוע הדבר ונגלה לכל כי האמונה הזו היא יסוד הדת, ואשר לא יאמין בזה הרי הוא כופר בעיקר ואין לו חלק וזכות עם ישראל.
וענין האמונה, שיקבע האדם בנפשו שהאמת כן, ושאי אפשר שיהיה חילוף זה בשום פנים. ואם נשאל עליו, ישיב לכל שואל שזה יאמין לבו, ולא יודה בחילוף זה אפילו אם ירצו להרגו, שכל זה מחזיק וקובע האמנת הלב, כשמוציא את הדבר מן הכח אל הפעל, שיקיים בפיו מה שגמר בליבו.
ומצוה זו נוהגת בכל מקום, ובכל זמן, באנשים ובנשים. והעובר עליה, אין לו חלק וזכות עם ישראל. וזאת מן המצוות שאין להם זמן ידוע, אלא כל ימי האדם חייב לחיות במחשבה זו.
