משנה ד: הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהַעִידָהּ, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, וּבַת חֲמוֹתָהּ, וְצָרָתָהּ, וִיבִמְתָּה, וּבַת בַּעְלָה. מַה בֵּין גֵּט לְמִיתָה, שֶׁהַכְּתָב מוֹכִיחַ. עֵד אוֹמֵר, מֵת, וְנִשֵּׂאת, וּבָא אַחֵר וְאָמַר, לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵצֵא. עֵד אוֹמֵר מֵת וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים לֹּא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים מֵת וְעֵד אוֹמֵר לֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא:
משנה ד: אחרי שהתבארו במשניות הקודמות דיני נאמנות של האשה עצמה לומר שמת בעלה, מבררת משנתנו את דיני נאמנותן של נשים נוספות: הַכֹּל נֶאֱמָנִים לְהָעִידָהּ – כל הנשים שבעולם נאמנות להעיד לאשה שמת בעלה, ומתירים אותה להנשא על פי עדותן, חוּץ מֵחֲמוֹתָהּ, שדרכה לשנוא את כלתה, כיון שאומרת בליבה, זו תאכל את כל עמלי שיירש בני, וּבַת חֲמוֹתָהּ, כי אומרת בלבה, זו תירש את כל עמל אבי ואימי, ואני אדחה [שהרי בעלה, שהוא בן, יורש את הוריה, ואילו היא, שבת היא, אינה יורשת], וְצָרָתָהּ, שדרכה לשנוא את צרתה, וִיבִמְתָּהּ – אשת אחי בעלה, שחוששת היא תמיד שמא ימות בעלה של אחת מהן ללא בנים, ותהיה זו צרתה, וּבַת בַּעֲלָהּ מאשה אחרת, שאומרת בלבה, אשה זו באה במקום אימי, ואוכלת את כל עמלה. וכיון שכל הנשים הללו שונאות אותה, חשודות הן להעיד שקר שמת בעלה, כדי לקלקלה, שתינשא על פי עדותן לאדם אחר, ואחרי שיבוא הבעל תצטרך לצאת מהראשון ומהשני.
מבארת המשנה, מַה החילוק בֵּין גֵּט לְמִיתָה, כלומר, מדוע כל הנשים הללו שאינן נאמנות להעיד שמת בעלה, נאמנות הן להביא לה את גיטה ממקום רחוק, ולהעיד עליו שהוא גט שנכתב בכשרות [על ידי אמירת 'בפני נכתב ובפני נחתם'], ואין חוששים שהן משקרות, לפי שֶׁבגט הַכְּתָב של הגט שבידם מוֹכִיחַ ומסייע לעדותן, ואילו בעדות על מיתה אין כל ראיה לדבריהן.
המשנה עוברת עתה לדון במקום שיש עדויות סותרות על מיתת הבעל: עֵד אחד אוֹמֵר שמֵת הבעל, וְנִשֵּׂאת על פי עדותו, וּלאחר מכן בָא עד אַחֵר, וְאָמַר שבעלה לֹא מֵת, הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּצֵא מבעלה השני. אבל אם עֵד אחד אוֹמֵר שבעלה מֵת, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים שלֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁכבר נִּשֵּׂאת על פי עדותו של הראשון, תֵּצֵא, כיון שאין דבריו של אחד מועילים נגד שנים. שְׁנַיִם אוֹמְרִים שבעלה מֵת, וְעֵד אחד אוֹמֵר שלֹא מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁעדיין לֹּא נִשֵּׂאת, תִּנָּשֵׂא לכתחילה, כפי עדות השנים.
