משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטוֹל כְּתֻבָּתָהּ. אָמָרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם עֶרְוָה חֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָה נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָה, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶׁכָּתוּב לִיכִי. וְחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:
משנה ג: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אשה האומרת שמת בעלה, נאמנת, ורשאית להנשא. משנתנו מבררת האם היא רשאית לגבות כתובתה מנכסי בעלה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמֵר, תִּנָּשֵׂא על פי דברי עצמה שמת בעלה, וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ מנכסיו, כיון שאנו מאמינים לה שמת בעלה בין לענין איסורים ובין לענין ממונות. ובֵּית הִלֵּל אוֹמֵר, תִּנָּשֵׂא על פי דברי עצמה, וְלֹא תִּטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ – אך אינה נאמנת ליטול דמי כתובתה מנכסי בעלה. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי לבית הלל, הִתַּרְתֶּם את העֶרְוָה החֲמוּרָה – התרתם איסור אשת איש על פי דברי עצמה, וכי לֹא תַּתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן, הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִים לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ – אין אחי בעלה יורשים אותו על פי עדותה שמת [כשאין לו ילדים כלל], והיינו כיון שנאמר (דברים יט טו) 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר', ורק לענין האשה עצמה הקילו חכמים להתירה להנשא על פי דברי עצמה, כדי שלא תתעגן לעולם. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד – יש ללמוד מלשון הכתובה שכותב הבעל לאשתו שתגבה את כתובתה במצב כזה, שֶׁהרי כָּךְ כּוֹתֵב לָהּ, כְּשֶׁתִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר, תִּטְּלִי מַה שֶׁכָּתוּב לִיכִי, וכיון שנישאת לאחר הרי היא נוטלת כתובתה. קיבלו בית הלל את דבריהם, וחָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי.
