בפרק הקודם התבאר מתי הוא זמן קריאת שמע, של ערבית ושל שחרית, ובפרק זה יבוארו דיני קריאת שמע עצמה.
משנה
משנתנו מבארת שכדי לקיים מצוות קריאת שמע יש צורך לכוון לצאת ידי חובתה, ותבאר עוד את דיני ההפסקה באמצע קריאת שמע וברכותיה. אדם שהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה פרשת קריאת שמע, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא – זמן קריאת שמע, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לקיים בכך מצוות קריאת שמע, יָצָא ידי חובה, וְאִם לָאו – אם לא כיון ליבו לכך, לֹא יָצָא.
בַּפְּרָקִים – בין פרק לפרק של קריאת שמע וברכותיה, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד – רשאי לשאול בשלום אדם שראוי לכבדו ולהקדים לו שלום, כגון אביו או רבו, וּמֵשִׁיב – אם אותו אדם שאל בשלומו, משיב לו. וּבְאֶמְצַע פרקי קריאת שמע, אינו רשאי לשאול ולהשיב מפני הכבוד, אך שׁוֹאֵל הוא מִפְּנֵי הַיִּרְאָה – שואל בשלום אדם שהוא ירא ממנו שיזיקנו, וּמֵשִׁיב לו שלום, אם שאל בשלומו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, בָּאֶמְצַע, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה, וכל שכן שמשיב, וּמֵשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, אם שאלו בשלומו, אך אינו מקדים לשאול שלום מפני הכבוד. וּבַפְּרָקִים – בין פרק לפרק, שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד, וכל שכן מפני היראה, וְאף מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם שהקדים לו שלום, ולא רק מפני הכבוד או היראה.
גמרא
הגמרא דנה עתה האם קריאת שמע צריכה להאמר דווקא בלשון הקודש, או שניתן לאומרה בכל לשון: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קְרִיאַת שְׁמַע נאמרת רק כִּכְתָבָהּ – כפי שהיא כתובה בתורה, בלשון הקודש, ולא בשפות אחרות, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, נאמרת היא בְּכָל לָשׁוֹן. מבררת הגמרא: מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְּרַבִּי, שיש לאומרה בלשון הקודש, כיון דאָמַר קְרָא – נאמר לגבי קריאת שמע (דברים ו ו) 'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ', ומלשון 'וְהָיוּ', יש לדרוש שבַּהֲוָיָתָן יְהוּ – כמו שהם כתובים בתורה, בלשון הקודש. מבארת הגמרא: וְרַבָּנָן, מַאי טַעְמָא – מדוע הם סוברים שרשאי אדם לקרוא קריאת שמע בכל לשון, כיון דְּאָמַר קְרָא (שם ו ה) 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל', ומלשון 'שְׁמַע' יש ללמוד שרשאי אדם לקרוא קריאת שמע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ [-מבין], אֲבָל לשון 'וְהָיוּ', שממנה דרש רבי שיש לקרוא את שמע דווקא בלשון הקודש, סוברים חכמים שֶׁלֹּא יִקְרָא לְמַפְרֵעַ הוּא דַּאֲתָא – בא הפסוק ללמד שיקרא את הפסוקים שבכל פרשה כסדר שהם כתובים בתורה, ולא מהסוף להתחלה או בסדר אחר השונה מהכתוב בתורה [אבל סדר הפרשיות אינו מעכב, שהרי אין הפרשיות כתובות בתורה בסדר שאנו קוראים בתפילה (רבינו יונה)].
פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים להלכה כְּרַבָּנָן, שקריאת שמע נקראת בכל לשון. ומחמת שני טעמים אנו פוסקים כן, חָדָא – טעם ראשון, כיון דְּ'יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים', ולכן יש לפסוק כחכמים החולקים על רבי. וְעוֹד טעם, דְּסָתַם לָן תַּנָּא דְּמַתְנִיתִין כְּוָתַיְיהוּ – כיון שבמשנה אחרת הובאו דברי חכמים בסתם, ללא מחלוקת, דִּתְנָן במסכת סוטה (לב.) 'וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בְּכָל לָשׁוֹן, פָּרָשַׁת סוֹטָה [שמקריא הכהן לאשה את הפרשה הכתובה בתורה, ומשביע אותה שלא סטתה], וִדּוּי מַעֲשֵׂר [שאומר האדם בעת ביעור מעשרות], וּקְרִיאַת שְׁמַע, וּתְפִלָּה, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, וּשְׁבוּעַת הָעֵדוּת [שנשבע האדם שאינו יודע שבועה לחבירו, ואם שיקר בשבועתו חייב קרבן], וּשְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן [שנשבע השומר שאין לו פקדון של חבירו בידו, ואם היתה זו שבועת שקר חייב קרבן], וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דִּסְתָם מַתְנִיתִין וּמַחְלֹקֶת דְּבָרַיְיתָּא – שאם הובא דין מסוים במשנה ללא מחלוקת, ואילו בברייתא הובאה בו מחלוקת, הֲלָכָה כִּסְתָם מַתְנִיתִין, וממילא כאן הלכה כמשנה בסוטה שסתמה כדעת חכמים, שקריאת שמע נאמרת בכל לשון.
מוסיף הרי"ף ומבאר את המשך המשנה שם: וְהָא דְּקָתָּנִי – ומה ששנינו במשנה שם שתְּפִלָּה נאמרת בְּכָל לָשׁוֹן, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק בתפילה בְּצִבּוּר, אֲבָל המתפלל בְּיָחִיד, לֹא – אינו רשאי להתפלל בכל לשון, אלא רק בלשון הקודש, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יִשְׁאַל אָדָם צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, להביא את תפילתו לפני ה', לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרָמִית.
