פרק ב, משנה א: אֵין תּוֹרְמִין מִטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא. וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה שֶׁנִּטְמָא מִקְצָתוֹ, תּוֹרֵם מִן הַטָּהוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עַל הַטָּמֵא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. וְכֵן אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק, וְכֵן עֲרֵמָה. הָיוּ שְׁנֵי עִגּוּלִים, שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת, שְׁתֵּי עֲרֵמוֹת, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תּוֹרְמִין מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא:
פרק ב, משנה א: שנינו במסכת חלה (פ"א מ"ט) שאין תורמים אלא 'מן המוקף', כלומר, שיהיו כל הפירות קרובים וסמוכים זה לזה, ולכן אֵין תּוֹרְמִין מִטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, כיון שמתוך שחושש האדם שיטמאו הפירות הטהורים הרי הוא מרחיקם זה מזה, ואינו תורם 'מן המוקף', וְאִם תָּרְמוּ, תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ – הלכה למשה מסיני היא, שהָעִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה – תאנים מיובשות הדבוקות זו לזו בעיגול, שֶׁנִּטְמָא רק מִקְצָתוֹ, שאין החיבור של התאנים מעביר את הטומאה לכולם, אלא אותם שנטמאו נטמאו, ושאר התאנים טהורות, תּוֹרֵם לכתחילה מִן הַטָּהוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ עַל הַטָּמֵא שֶׁיֶּשׁ בּוֹ, שהרי לא שייך לגזור בו מחשש שיתרום שלא מן המוקף, שהרי כל התאנים מחוברות זו לזו. וְכֵן אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק שנטמאה מקצתה, וְכֵן עֲרֵמָה של חיטים שנטמאה מקצתה, וכטעם שהתבאר, שלא שייכץ כאן גזירה זו. אבל אם הָיוּ שְׁנֵי עִגּוּלִים של דבילה, או שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת של ירק, או שְׁתֵּי עֲרֵמוֹת של חיטים, אַחַת טְמֵאָה וְאַחַת טְהוֹרָה, לֹא יִתְרֹם מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק על עיקר הדין ואוֹמֵר, תּוֹרְמִין לכתחילה מִן הַטָּהוֹר עַל הַטָּמֵא, ולדעתו לא גזרו בזה חכמים איסור, ולא חששו שיבוא לתרום שלא מן המוקף.
