266. חנופה (א)

גֹּדֶל רָעָתָהּ שֶׁל הַחֲנוּפָה מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי חז"ל בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, וְאָמְנָם צָרִיךְ לְבָאֵר מַהִי חֲנוּפָה, כִּי יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵינָם חֲנוּפָה, וַאֲנָשִׁים חַסְרֵי מַדָּע חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם חֲנוּפָה, כְּגוֹן הַמְכַבֵּד אִישׁ עָשִׁיר חוֹשְׁבִים אוֹתוֹ לְמַחְנִיף, וְאֵין בְּפִיהֶם נְכוֹנָה, כִּי בֶּאֱמֶת רָאוּי וְהָגוּן לְכַבֵּד אֶת הָעֲשִׁירִים, שֶׁכֵּן מָּצִינוּ בְּרַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁהָיָה מְכַבֵּד אֶת הָעֲשִׁירִים, וְרַבִּי עֲקִיבָא גַּם כֵּן הָיָה מְכַבֵּד עֲשִׁירִים. וְהַטַּעַם, מֵאַחַר שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִשְׁפִּיעַ עָלָיו מִמָּרוֹם שֶׁפַע בְּרָכָה, גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים בִּכְבוֹדוֹ, וּבִפְרָט אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ הָאָדָם טוֹבָה וַהֲנָאָה – וַדַּאי שֶׁחַיָּב לַחְלֹק לוֹ כָּבוֹד. וְעוֹד, שֶׁהַמַּרְבֶּה נְכָסִים מִן הַסְּתָם מַרְבֶּה לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים. וְלָכֵן רָאוּי לָחוּשׁ קְצָת עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר אַף אִם עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן וְיָצָא קְצָת מִן הַשּׁוּרָה, וְאֵין לְזַלְזֵל כָּל כָּךְ בִּכְבוֹדוֹ.