הגמרא דנה עתה בענין חיוב הכוונה בקריאת שמע: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד', עַד כָּאן – עד סיום פסוק זה, צְרִיכָה כַּוָּנַת הַלֵּב – יש חיוב לכוין בהבנת הקריאה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר.
הגמרא מביאה ברייתא בענין האופן הראוי לקרוא את שמע: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, סוֹמְכוּס בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר כָּל הַמַּאֲרִיךְ בְּתיבת 'אֶחָד' שבפסוק ראשון של שמע, מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, וּבָאות 'דָלֶת' הוא מַאֲרִיךְ, אבל קודם לכן אין טעם להאריך, שהרי לא סיים עדיין את המילה 'אחד', ורק בסיום המילה יש להאריך. אָמַר רַב אָשִׁי, וּבִלְבַד שֶׁמתוך מהירותו להאריך ב'דלת' לֹּא יַחְטֹף בַּאמירת האות 'חֵית', לאומרה במהירות ובחטף, אלא יאמרנה ב'פתח', שהוא ניקודה הראוי (רבינו יהונתן).
מספרת הגמרא: רַבִּי יִרְמְיָה, הֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ [-היה יושב לפניו] דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, חַזְיֵיהּ – ראה רבי חייא בר אבא את רבי ירמיה דַּהֲוָה קָא מַאֲרִיךְ טוּבָא – שהיה מאריך הרבה באמירת תיבת 'אחד' שבקריאת שמע. אָמַר לֵיה רבי חייא לרבי ירמיה, לָמָּה לְךָ כֻּלֵּי הַאי – מדוע אתה מאריך כל כך. אָמַר לֵיה רבי ירמיה, וְאֶלָּא, לדבריך, עַד כַּמָּה עלי להאריך. אָמַר לֵיה רבי חייא, שיעור זמן כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכֵהוּ לקדוש ברוך הוא במחשבתך עַל הַשָּׁמַיִם וְעַל הָאָרֶץ וְעַל אַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, ולא יותר.
לאחר שביארה הגמרא את דין קריאת פסוק ראשון של קריאת שמע, ממשיכה הגמרא ומבארת את האופן הראוי לאמירת שאר פסוקי קריאת שמע: אָמַר רַב נָתַן בַּר [-בנו של] מַר עוּקְבָא, כך אָמַר רַב יְהוּדָה, עַד המילים 'עַל לְבָבֶךָ' שבפרשה ראשונה צריך האדם לומר בַּעֲמִידָה, שֶׁאִם הָיָה מְהַלֵּךְ וְהִתְחִיל בִּקְרִיאַת שְׁמַע, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲמֹד במקומו עַד 'עַל לְבָבֶךְ', וְאַחַר כָּךְ יְהַלֵּךְ. מוסיף הרי"ף: וּמְפָרֵשׁ בְּתלמוד יְרוּשַׁלְמִי (ה"א), רַב הוּנָא וְרַב אִידִי בַּר יוֹסֵף בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל אָמְרֵי [-אמרו], צָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם מְעֻמָּד, וביאר הירושלמי, לֹא – אין הכוונה שֶׁאִם הָיָה יוֹשֵׁב, עוֹמֵד – עליו לעמוד, אֶלָּא הכוונה שאִם הָיָה מְהַלֵּךְ, עוֹמֵד, ואינו ממשיך בהליכתו.
ממשיך הרי"ף בהבאת דברי הגמרא כאן: וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, כָּל הַפָּרָשָׁה הראשונה כֻּלָּהּ, עד 'ובשעריך', צריכה להיאמר בַּעֲמִידָה. אומר הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין ההלכה במחלוקת זו לֹא כְּרַב נָתָן, המצריך לעמוד עד 'על לבבך', וְלֹא כְּרַבִּי יוֹחָנָן המצריך לעמוד בכל הפרשה הראשונה, דְקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שהלכה כְּרָבָא, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אחרון מבין האמוראים החולקים כאן [ובדרך כלל הלכה כמו הפוסק האחרון, שראה את כל דברי הקודמים לו, והכריע על פיהם], דְּפָסַק הִלְכְתָא – שפסק הלכה כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּלֹא צָרִיךְ כַּוָּנָה אֶלָּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד, וכיון שאין חיוב לכוין בהמשך הפסוקים, הִלְכָּךְ [-לכן] אֵין צָרִיךְ לַעֲמֹד אֶלָּא בְּפָסוּק רִאשׁוֹן בִּלְבַד, שהרי תכלית העמידה היא כדי להקל על הכוונה.
ממשיך הרי"ף ואומר: וּכְבָר רָאִינוּ מִי שֶׁדָּחָה דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן, המצריך עמידה בכל הפרשה הראשונה, מֵחמת דְּפָסַק רָבָא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שאין חיוב לכוין אלא בפסוק ראשון, וְאותו פוסק פָסַק כְּרַב נָתָן, דְּאָמַר עַד 'עַל לְבָבֶךְ' צריך לומר בַּעֲמִידָה. אומר הרי"ף, וְהָדֵין פְּסָקָא לָאו מְעַלְיָא הוּא – ואין פסק זה נכון, דְּכִי הֵיכִי – שהרי כמו דְּדָחוּ דִּבְרֵי רָבָא את דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן, הָכִי נָמִי דָּחוּ דברי רבא את דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן, ויש לפסוק כרבא, שרק בפסוק ראשון יש חיוב לכוין ולעמוד.
הגמרא דנה עתה במי שקורא קריאת שמע, והתנמנם באמצע. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, אם אָמַר האדם פסוק ראשון, שהוא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד', וְאחר כך נֶאֱנַס בְּשֵׁנָה, כלומר, שהיה מתנמנם וקרא כך את קריאת שמע, יָצָא ידי חובתו, כיון שבפסוק ראשון, שהוא עיקר הכוונה, היה ער לגמרי, ואף שאת השאר קרא כשהוא מנומנם, יצא.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרוּ עַבְדֵיהּ – כך היה אומר רב נחמן לעבדו ששמו 'דרו', אם תראה שאני מתנמנם בקריאת שמע, אזי בִּפְסוּקָא קַמָּא צַעֲרָן – בעת קריאת הפסוק הראשון, תצערני ותעורר אותי, כדי שאקראנו בכוונה, מִכָּאן וָאֵילָךְ – מפסוק ראשון והלאה, לֹא תְּצַעֲרָן, אלא הניחני לקרוא בנמנום.
אָמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא, אֲבוּךְ – אביך, רבא, הֵיכִי הַוֵה עָבִיד – איך היה נוהג בדין זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב יוסף בנו של רבא, בִּפְסוּקָא קַמָּא היה מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ לקוראו כשהוא ער לגמרי, מִכָּאן וָאֵילָךְ לָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ, אלא היה קוראו אף בנמנום.
