פרשת יתרו
"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ ח)
מצוות עשה לדבר דברים ביום השבת בכניסתו וכן ביציאתו, שיהיה בדברים אלו זכר גדולת היום ומעלתו, והבדלתו לשבח משאר הימים שלפניו ואחריו, שנאמר 'זכור את יום השבת לקדשו', כלומר, זכרהו זכר קדושה וגדולה. ואמרו חז"ל שדברים אלו מצווים אנו לאמרם על היין, ופירשו כן את הפסוק, זכרהו – על היין.
משרשי מצוה זו, כדי שנתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום ונקבע בלבבנו אמונת חידוש העולם, כמו שנאמר 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי'. ועל כן נתחייבנו לעשות מעשה זה עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו מאד, שהוא משביע ומשמח. וכבר נתבאר כי לפי התעוררות האדם ומעשהו, יתפעל אל הדברים לעולם.
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ונשים. ואף על פי שהיא מן המצות שהזמן גרמא, לימדונו חז"ל שהנשים חייבות בקידוש והבדלה. והעובר עליה ולא קידש השבת בדברים, בטל מצות עשה מן התורה. ואם קדשו בדברים בלא יין או בלא פת, בדיעבד יצא ידי חיובו מן התורה.
