משנה ט: נִתַּן לִי בֵן בִּמְדִינַת הַיָּם, וְאָמְרָהּ מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעְלִי, נֶאֱמֶנֶת. מֵת בַּעְלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. וְחוֹשְׁשִׁים לִדְבָרֶיהָ, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
משנה ט: היתה אשה זו מוחזקת כמי שאין לה בנים, ובאה ואמרה נִתַּן [-נולד] לִי בֵּן בִּמְדִינַת הַיָּם, ולדבריה מת הבן ומת הבעל, וְאָמְרָה מֵת בְּנִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בַּעֲלִי, וממילא לדבריה זקוקה היא ליבום, הרי היא נֶאֱמֶנֶת, כיון שגם לולא דבריה אודות בנה היינו מחזיקים אותה כמי שאין לה בנים וזקוקה ליבום, ואף שלדבריה נולד לה בן, הרי היא עצמה אומרת שמת הבן קודם שמת הבעל, וכיון שנאמנת היא לומר שמת בעלה, זקוקה היא ליבום. אך אם אמרה מֵת בַּעֲלִי וְאַחַר כָּךְ מֵת בְּנִי, ולפי דבריה אינה זקוקה ליבום, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, כיון שהיא מוחזקת אצלינו כמי שאין לה בנים וזקוקה ליבום, וְאמנם חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרֶיהָ, וְלכן היא חוֹלֶצֶת, להחמיר ולהתירה לפי דבריה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, מחשש שבאמת אינה זקוקה ליבום, וכיון שהיא עצמה אמרה שאסורה לו, הרי אסרה את עצמה על היבם כדין אשת אח שלא במקום מצוה.
