גמרא
הגמרא מבארת שהדרך הראויה לקרוא את קריאת שמע היא כאשר האדם עטור בתפילין. אָמַר עוּלָא, כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין – כשאינו עטור בתפילין, [ועושה כן דרך פריקת עול מצוה זו, או דרך זלזול (מאירי)], הרי זה כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ, שאומר 'וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם', ואינו מקיים את מה שמוציא בפיו. רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, הקורא קריאת שמע בלא תפילין, הרי זה כְּאִלּוּ הִקְרִיב קרבן תּוֹדָה, בְּלֹא שהביא עמה מִנְחָה שחייבה התורה להביא עם קרבן תודה, וּכאילו הביא זֶבַח, בְּלֹא נְסָכִים – בלא נסכי היין הבאים עמו, כלומר, כשם שהעושה כן אינו מקיים את מצות הקרבן בשלמות, כך הקורא קריאת שמע ואינו מניח תפילין, אינו מקיים את קיום המצוה כתיקונה.
הגמרא מביאה מימרא נוספת של רבי יוחנן בענין האופן הראוי לקריאת שמע: וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הָרוֹצֶה לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה – באופן מושלם, [יִפְנֶה לנקביו], וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל. ואם עשה כן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב – מחשיבה אותו התורה כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים כו, ו) 'אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסוֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה", ולשון 'כפי' המוזכרת בפסוק מלמדת על אופן התפילה הראוי, כאשר הכפיים פרושות לשמים, וסיום הפסוק מלמד שרחיצת הכפים לפני התפילה מחשיבה אותה כקרבן על גבי המזבח (עץ יוסף).
הגמרא מביאה עתה דין נוסף שנלמד מהפסוק 'ארחץ בנקיון כפי'. מספרת הגמרא, אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן – אמר אחד מתלמידי החכמים לְרָבָא, חֲזִי מַר הַהוּא צוֹרְבָא מֵרַבָּנָן דְּאָתָא מִמַּעֲרָבָא – האם ראה אדוני את אותו תלמיד חכם צעיר שבא מארץ ישראל, וְאָמַר – וכך הורה אותו תלמיד חכם צעיר, מִי שֶׁאֵין לוֹ מַיִם לִטֹּל ידיו לפני קריאת שמע, יְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר – באבנים קטנות, וְכן יכול לנקותם בְעָפָר וּבִקִסְמִים של עץ. וסבר אותו תלמיד חכם שאין זו הוראה נכונה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, שַׁפִּיר קָאָמַר – יפה הורה אותו תלמיד חכם צעיר, וראיה לכך מהפסוק בתהילים, שנאמר בו 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה", ויש לדייק, מִי כְּתִיב – וכי נאמר 'ארחץ בְּמַיִם', הרי 'ארחץ בְּנִקָּיוֹן' כְּתִיב – נאמר בפסוק, ללמדנו שכָּל מִידִי דִּמְנַקֵּי – כל דבר המנקה את הידים, די בו, ואין צורך לרחוץ דוקא במים.
אומרת הגמרא, לָיֵיט – מקלל היה רַב חִסְדָּא, מַאן דִּמְהַדָּר אַמַּיָּא בְּעִדָּן צְלוֹתָא – את מי שמחפש מים ליטול את ידיו לאחר שהגיע זמן התפילה, ומתעכב בשל כך מלהתפלל, כיון שכמו שהתבאר, אין צורך דוקא במים, אלא כל דבר שמנקה את הידים מועיל לענין זה.
מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שאין לחפש דוקא מים לנקיון הידים, הוא רק כשבא האדם להתכונן לִקְרִיאַת שְׁמַע, כיון שחיובה מן התורה, הקילו בה, כמו שהקילו לגבי בעל קרי ומשום שאין דברי תורה מקבלים טומאה (רשב"א), אֲבָל כשמתכונן האדם לִתְפִלָּה, שחיובה מדרבנן, בָּעֵי לַהֲדוּרֵי – צריך הוא לחפש אחר מים כדי לרחוץ ידיו.
שואלת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – עד איזה מרחק צריך האדם ללכת כדי שיהיו לו מים לרחיצת ידיו קודם התפילה. משיבה הגמרא, עַד מרחק של פַּרְסָה. אמנם הגמרא מבארת שיש חילוק בדין זה, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שצריך האדם ללכת למרחק של פרסה כדי למצוא מים לנטילת ידיו, זהו רק לְקַמֵּיהּ – לפניו, כלומר, כאשר האדם הולך בין כך בדרך, והוא יודע שאם יתקדם בדרכו עוד פרסה ימצא מים, עליו להמתין עד שיגיע לשם ויוכל ליטול ידיו. אֲבָל לַאֲחוֹרֵיהּ – אבל לחזור לאחוריו, כלומר, שהוא יודע שימצא מים אם יחזור לאחור מדרכו, אֲפִלּוּ שיעור מִיל, שהוא רבע פרסה, אֵינוֹ חוֹזֵר.
מדייק הרי"ף: וּשְׁמַע מִינָה – ויש ללמוד מלשון הגמרא, שכתבה שאינו צריך לחזור לאחוריו עבור מים אפילו שיעור מיל, שמִיל, הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר – רק שיעור מיל אינו חייב לחזור כדי למצוא מים, הָא – אבל פָּחוֹת מִשיעור מִּיל, חוֹזֵר.
