משנה א: יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:
משנה א: משנתנו עוסקת באיסור הוצאה והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, ולהיפך. יש להקדים, שמלאכת הוצאה האסורה מן התורה היא כאשר האדם 'עוקר' את החפץ המונח ברשות האחת, ו'מניח' אותו ברשות האחרת. אך אם הוא רק עוקר או רק מניח, הדבר אסור רק מדרבנן. משנתנו מבארת את ההוצאות האסורות מן התורה, ואת אותן האסורות מדרבנן:
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת – הוצאות מרשות לרשות האסורות בשבת, שְׁתַּיִם – יש שתי הוצאות האסורות מן התורה, שֶׁיחד עם שתי ההוצאות האסורות מדרבנן, הֵן אַרְבַּע, בִּפְנִים – לאדם העומד בתוך רשות היחיד. וּשְׁתַּיִם נוספות מן התורה, שֶׁהֵן אַרְבַּע, יחד עם השתים האסורות מדרבנן, בַּחוּץ – לאדם העומד ברשות הרבים. עתה מביאה המשנה דוגמאות להוצאות מרשות לרשות האסורות מן התורה, לצורך כך נקטה המשנה אופנים שונים שבכולם עומד העני ברשות הרבים עם סל בידו, ובעל הבית עומד ברשות היחיד ונותן לו מתנה: כֵּיצַד, מבארת המשנה תחילה את אופני החיובים של העומד 'בחוץ', הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ – ברשות הרבים, וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים – ברשות היחיד, פָּשַׁט [-הושיט] הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים, לתוך רשות היחיד, וְנָתַן את הסל שבידו לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, נמצא שעקר העני את הסל מרשות הרבים, והניחו ברשות היחיד. אוֹ שֶׁנָּטַל העני מִתּוֹכָהּ – מתוך ידו של בעל הבית את המתנה, וְהוֹצִיא את המתנה לרשות הרבים, נמצא שעקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים, הֶעָנִי חַיָּב מיתה במזיד, וחטאת בשוגג, שהרי עקר והניח. וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר לגמרי, שהרי לא עשה דבר, ואפילו מדרבנן לא עבר שום איסור. עתה מבארת המשנה את אופני החיובים מן התורה של העומד 'בפנים': פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ – לרשות הרבים, וְנָתַן את המתנה לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, נמצא שעקר מרשות היחיד והניח ברשות הרבים, אוֹ שֶׁנָּטַל את הסל מִתּוֹכָהּ – מתוך ידו של העני, וְהִכְנִיס לתוך הבית, נמצא שעקר מרשות הרבים והניח ברשות היחיד, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב מיתה במזיד וחטאת בשוגג, שהרי עקר והניח. וְהֶעָנִי פָּטוּר לגמרי, שהרי לא עשה כלום.
עתה מבארת המשנה את ארבעת האופנים האסורים מדרבנן: פָּשַׁט [-הושיט] הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים – לתוך הבית עם הסל, הרי עקר מרשות הרבים, וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ את הסל והניח ברשות היחיד, נמצא שבמקרה זה עשה העני 'עקירה' שהיא חצי מלאכה, ובעל הבית עשה 'הנחה' שהיא חצי מלאכה. אוֹ שֶׁפשט העני את ידו הריקה לתוך הבית, ונָּתַן בעל הבית לְתוֹכָהּ את המתנה, הרי עקר בעל הבית, וְהוֹצִיא העני את ידו והניח את המתנה ברשות הרבים, וגם בחלק זה עשה כל אחד חצי מלאכה, בעל הבית עקר והעני הניח, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין ממיתה או מקרבן, כיון שכל אחד מהם עשה חצי מלאכה, ומלאכה זו אסורה רק מדרבנן. הרי יש כאן שני אופנים של עקירות האסורות מדרבנן, באופן הראשון העני עשה את העקירה, ובאופן השני בעל הבית עשה את העקירה. [ואין המשנה מונה את אלו שעשו רק את ההנחות, כיון שבאופנים אלו אין חשש שיגיעו לידי איסור דאורייתא, ומנתה המשנה רק את העקירות, שיש בהם חשש שיסיים האדם ויניח, ויעבור באיסור דאורייתא].
עתה מבארת המשנה עוד שני אופנים האסורים מדרבנן: פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ – לרשות הרבים, עם המתנה בידו, הרי עֲקָרָהּ מרשות היחיד, וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ – מתוך ידו של בעל הבית, והניח ברשות הרבים. אוֹ שֶׁפשט בעל הבית את ידו הריקה לחוץ, ונָּתַן העני את הסל לְתוֹכָהּ – לתוך ידו של בעל הבית, הרי עקר מרשות הרבים, וְהִכְנִיס בעל הבית את הסל לרשות היחיד, והניחו שם, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין מן התורה, והדבר אסור מדרבנן, הרי אלו עוד שני אופני איסורים מדרבנן של עקירה, באופן הראשון יש איסור לבעל הבית שעקר את המתנה מרשות היחיד, ובאופן השני יש איסור לעני שעקר את הסל מרשות הרבים [ואף כאן יש איסורים של הנחה, שלא מנתה אותם המשנה, ומהטעם שהתבאר].
