משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את דיני קריאת שמע, ומביאה את ההלכות באופני קריאה שונים:
אדם הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע, וְלֹא הִשְׁמִיעַ את הדברים לְאָזְנוֹ, אלא קרא בלחש, יָצָא ידי חובת קריאת שמע (דברי רבי יהודה). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא יָצָא ידי חובתו, כיון שנאמר 'שמע ישראל', ללמד שצריך לשמוע את קריאתו [ואילו תנא קמא לומד מלשון 'שמע ישראל', שניתן לקרוא קריאת שמע בכל לשון שהאדם 'שומע', כלומר, בכל לשון שהוא מבין, ולא דוקא בלשון הקודש, אך אין ללמוד משם שיש צורך להשמיע לאוזניו].
אם קָרָא האדם את קריאת שמע, וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, לבטא היטב בשפתיו, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יָצָא ידי חובתו, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יָצָא.
הַקּוֹרֵא קריאת שמע לְמַפְרֵעַ – שקורא את הפסוקים שבפרשה מסופם לתחילתם, ולא כסדר הראוי, לֹא יָצָא ידי חובה [אבל סדר הפרשיות אינו מעכב, שהרי אין הפרשיות כתובות בתורה בסדר שאנו קוראים בתפילה (רבינו יונה)].
קָרָא קריאת שמע, וְטָעָה בקריאתו, אינו צריך לחזור לתחילת הקריאה, אלא יַחֲזֹר רק לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה, ויקרא מכאן והלאה עד סוף קריאת שמע.
גמרא
שנינו במשנה שנחלקו תנאים לגבי הקורא את שמע ולא השמיע לאוזניו, האם יצא או לא. אָמַר רַב יוֹסֵף, מַחֲלֹקֶת זו, בין תנא קמא לרבי יוסי, היא רק בִּקְרִיאַת שְׁמַע, כיון שנאמר 'שמע ישראל', וסובר רבי יוסי שבא הפסוק ללמד שצריך האדם להשמיע לאוזניו את קריאת שמע [ואילו תנא קמא סובר שהפסוק בא ללמד שניתן לקרוא קריאת שמע 'בכל לשון שאתה שומע', ולא רק בלשון הקודש], אֲבָל בִּשְׁאָר מִצְווֹת הטעונות קריאה, כגון כל הברכות, דִּבְרֵי הַכֹּל יָצָא, אף אם לא השמיע לאוזניו. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, לֹא יְבָרֵךְ אָדָם בִּרְכַת הַמָּזוֹן בְּלִבּוֹ – בחיתוך שפתיים בלבד, ללא השמעה לאוזניו, וְאִם בֵּרֵךְ בדרך זו, כיון שחתך בשפתיו, יָצָא [אך אם רק הרהר בליבו, ולא חתך בשפתיו כלל, לא יצא].
שנינו במשנה, 'הקורא את שמע ולא השמיע לאוזניו, יצא. רבי יוסי אומר, לא יצא. קָרָא קריאת שמע וְלֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ, רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יָצָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא יָצָא'.
הגמרא פוסקת את ההלכה בשתי המחלוקות שהובאו במשנה: אָמַר רַבִּי טָבִי, אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הֲלָכָה כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם – כדברי תנא קמא במחלוקת הראשונה, וכדברי רבי יוסי במחלוקת השניה, לְהָקֵל, שֶׁאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ, יָצָא ידי חובה, כתנא קמא ברישא, וְאִם לֹא דִּקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתֶיהָ גם כן יָצָא, וכרבי יוסי בסיפא. מוסיף הרי"ף: וְדין זה, שיוצא האדם ידי חובתו אם לא השמיע לאוזניו או לא דקדק באותיותיה, הוא דַוְקָא בדִּיעַבַד, שכבר עשה כן, אֲבָל לְכַתְחִלָּה, לֹא – אין לעשות כן, אלא צריך האדם להשמיע לאוזניו, ולדקדק באותיותיה.
הגמרא מביאה עתה ברייתא נוספת בענין אופן הקריאה הראוי, בקריאת שמע: תָּנִי רַב עוֹבַדְיָּה קַמֵּיהּ דְּרָבָא – שנה רב עובדיה ברייתא זו לפני רבא, נאמר בפסוק 'וְלִמַּדְתֶּם' (דברים יא יט), ויש לדרוש לשון זו כאילו היא מורכבת משתי מילים, 'לימוד תם', שֶׁיְּהֵא לִמּוּדְךָ תָּם – שלם, כְּדֵי להשמיענו שצריך האדם לִיתֵּן רֶיוַח בֵּין הַדְּבֵקִים – שצריך האדם להפסיק מעט בין מילים העשויות להדבק זו לזו. עָנִי רָבָא בַּתְרֵיהּ – השיב רבא וענה אחרי רב עובדיה ששנה ברייתא זו, וביאר את הברייתא, כְּגוֹן מילים אלו, שאם אינו מפסיק ביניהם, אין זה לימוד שלם, 'בְּכָל לְבָבְךָ', 'עַל לְבָבְךָ', 'בְּכָל לְבַבְכֶם', 'עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ', 'וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה', 'עַל לְבַבְכֶם' 'הַכָּנָף פְּתִיל' (אוֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם, תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם) 'אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ', שבכל המילים הללו סיום המילה הראשונה שוב לתחילת המילה השניה, ואם אינו מפריד ביניהם, אין דיבורו שלם.
מוסיף הרי"ף: שנינו בתלמוד יְרוּשַׁלְמִי, רַבִּי לֵוִי וְרַבִּי אַיְבוּ דְּמִן חֵיפָה אמרו בְּשֵׁם רַבִּי סִיסִי, צָרִיךְ האדם לְהַתִּיז – לקרוא בהדגשה את האות 'זַיִין' שֶׁל 'לְמַעַן תִּזְכְּרוּ' בפרשת 'ויאמר', שאם לא ידגישנה נשמע כאומר 'למען תִּשְׂכְּרוּ', כלומר תקבלו שכר, ואין לנו לעבוד את ה' על מנת לקבל שכר. רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַב חִסְדָא אָמַר, צָרִיךְ לְהַתִּיז – להדגיש את האות סמ"ך באמירת 'כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', שלא ישתמע כאומר 'חַדוֹ' (מחזור ויטרי), או 'חַשְׁדּוֹ' (פני משה).
